השעות האחרונות והזמן שנמשך
מתוך מכתב שכתבה מיכל לעופי, עילם ועדן, כחודש-וחצי אחרי מותו של הרן.

16.5.2007.

ילדים יקרים שלנו.
התפזרנו לעיסוקינו השונים, וכולנו, כנראה, מחפשים דרכים איך להמשיך ולפעול עם כל מה שיש לנו, ועם כל מה שכבר איננו.

הערב חזרנו שנינו מוקדם, והחלטנו להקשיב להקלטה שהקלטנו את השעות שהיו לכולנו עם הרניק, מסוף הלילה האחרון ועד הבוקר (בערך שלוש שעות).
בין כל רעשי-הרקע, התזוזות במיטה, הניאגרה, ההתלחשויות בינינו – נשמעות נשימותיו של הרניק, ולהפתעתנו גם נשמעות מידי פעם תגובותיו לשאלות, (הרי חשבנו שהוא כבר לא הגיב מהלילה). הוא בעיקר שואל "מה?" על השאלות, ובסוף, בשבע בבוקר, בהברות עמומות, גם אומר משפט בלתי ברור.

האזנו חבוקים ודומעים, ועם כל הגה שנשמע כאילו החיינו אותו שוב, כאילו משכנו אותו אלינו, מְתַקְשֵׁר, עוד איתנו.
שמענו את שירי-הערש, שירי הילדות ששרנו לו, המסַפּרים לו על המקום בְּעֶדֶן שאליו הוא הולך, מעבר לים.

הגעגוע אליו מושך גם את הגעגוע אליכם, ואל הקִרבה שלנו.

קצת משתפכים והרבה אוהבים –
ההורים שלכם