כפרפר שמעופו מרהיב
במהלך ימי השבעה כתב לנו צליל שחר – "שלום יקרים. הבוקר קמתי עם משהו להרן בליבי. ואחרי שנארז במילים, אני שולח אותו אליכם":

כפרפר שמעופו מרהיב, היו חייך
יום אחד ארוך, כחלום בהקיץ.

לא עצרת לנוח ולא חסת על כוחך,
כי מעבר לכל,
תודעת היום האחד
בִּעבעה בְּכל ישותך.

וכל יום היה היום האחד הזה.
בכל יום רצית לגמוע את החיים
עד תום,
כפרפר המתענג על צוף
וכבר הוא נמשך לפרח הבא.

בין ריבוי הזהויות, שאנו מזדהים עם עצמנו,
בחרת בפרפר הפנימי.
זה השוכן בכולנו, אך לעיתים נדירות
זוכה לעוף.

וכשפרשת את כנפי-הפרפר
ברוח הבוקר,
נשאו אותך כנפיך אל הרי הסוד,
אל יערות הפרא,
אל מרחבים קסומים,
רחוק יותר, גבוה יותר מרוב הפרפרים.

ועיניך מביטות תמיד מעבר למסכים,
מעבר למסכות,
היישר אל תהומות הנפש.
ושם, בארץ התהומות,
לא נבדלו בעיניך בני האדם אלה מאלה:
תוך ימים, תוך שעות, תוך דקות,
ויש, כי במבט בודד
הפכת ידיד נפש לאנשים –
גם כאלה שאת שפתם לא הכרת, ביבשות רחוקות.

כנראה היו אלה שלושת האבירים בליבך,
שכבשו כך כל-כך הרבה לבבות:
אהבת האדם שלך
חדוות החיים המתפרצת
וההשתאות הדתית על יפי הבריאה.

ואולי דווקא בדברים שחסרו בליבך
חבוי סוד הקסם:
העדר השפיטה שחש מי שהיה איתך
השקט העמוק של חוסר הפחד
ויחס נקי מהתנשאות.

וכך, שואף תמיד למעלה ומרים לעצמך
את הָרַף כל העת,
התעלית מעל לחיי העולם הזה
והמשכת למחוזות
שלא נוכל לשער את יופיים,
כנפיך פרושות בצבעים עזים,
עיניך לוגמות בשקיקה את הנוף.

וליבך השמימי פועם:
אהבה
ויראה
ותודה.

צליל