כמעט שנתיים.
ביום ההולדת של הרן באנו ל"אדמה", לטפל בבוסתן, לשתול ולזכור. בעקבות המפגש כתב אודי לעילם:

24.1.2009

עילם בן יקר,

יום ההולדת הזה של אחיך, של בננו, הרן. בן 39, וכבר לא חי.
אמא פרשׂה על השולחן בבית מפה קטנה, הניחה תמונה של הרן מחויך וצנוע, ראשו מוטה, ולידה – פרחים, ונר, וכמה לימונים שקטפנו היום ליד ביתו החרֶב באדמה, ושיר של זלדה שעדן העתיק, ודבריה של עופי מיום השלושים, והחוברת שלך – "אדמת קוצים וגלד עץ-אלון צעיר".
אני קורא, ובוכה – בלב, ובדמעות.

השבוע, אולי לראשונה מאז מותו, הופיע הרן לרגע בחלומי. 
כמו בפעמים רבות שדיברתי איתו על חייו, והיה מתאר את העוֹבר עליו, אמר לי: "שיניתי את סדר היום שלי". בחלום – כמו בתמונה הגדולה מסיני – חזהו היה מלא, ואני אוחז בו בשתי כפות הידיים במעין חיבוק, וחש את מלאוּתו בּרוח, באוויר, בחיים.
ונגוז כחלום.

אני קורא שוב את דבריך היפים והאמיצים שבחוברת, הדברים שכתבת לו בחייו, הדברים שכתבת אחרי מותו.
אני שם לב למשפט שכתבת בסוף השבעה – "ופתאום, הרגש החדש והעדין הזה – הכאב הרך של חסרונך". הרבה פעמים ביום, כשאני עובר על ידי התמונה שלו, מעיף מבט בחיוכו הטוב ומחייך אליו בחזרה, עובר בי הכאב הרך והעדין הזה, הכאב של חסרונו בחיינו.

שמחתי על המפגש היום, ב"אדמה". על אף הגשם הפתאומי חפרנו ושתלנו את שיח הפיטנגו ליד חורבת הבית, ואת עץ הזית ליד אֶחָיו, הזיתים הוותיקים יותר ששתל הרן.
הרגשתי קצת כמו באותם ימים של בניית הבית באדמה – המחשבה המשותפת, העשייה הקפדנית, הפיכת העולם ליפה יותר ושלם יותר.
וגם נזכרתי בימים של בניית הקומה העליונה בבית שלנו במנוף, כשעוד גרנו בלוטם: אתה ועדן עוד תלמידים, מתפנים בסוף היום לבנות ולעזור, הרן מוביל את המהלך המורכב והמוצלח הזה. הסנדוויצ'ים שהכינו עופי ואמא עבורנו להפסקות, כשהכל כבר עייף כל כך. והחזרה בלילה, בוולוו הכחול העתיק, ללוטם, לקראת יום המחרת.
ועם זאת הכל שונה מאוד עכשיו. הרן לא איתנו כאן. עדן רחוק. ומהבית נשארה רק רצפה שבורה, ועל עץ האלון נשאר הגדם שניסרנו, אחרי שהטרקטור האכזר שבר בו ענף עבה.
[---]
אוהב ומתגעגע,
אבא