הרניק, אח שלי אהוב
בבית העלמין, קרא עילם.

הרניק, אח שלי אהוב.
הלב והראש שלי עסוקים כבר שבועות וחודשים ארוכים בניסיון למצוא מילים שאני יכול להגיד עליך מעל קברך, במלאת שנה למותך.
ואני מתקשה מאוד למצוא מילים שיצליחו ליישב את דעתי, לתת מנוחה לליבי, להקל על הכאב שבנפשי, כאב חסרונך. אני סוער תחושות ומחשבות, ולא מוצא את המילים שיש בכוחן ליישב לי את העובדה שאנחנו מתכנסים כאן היום, כל-כך הרבה מאוהבייך, לאזכרה שלך, סביב קברך.

אין לי בנמצא מילה אחת שיכולה לתת טעם למותך. וזה נראה לי כל-כך נחוץ למצוא מילים, וטעם, ופשר.
לא לתת למוות המיותר הזה שלך, למוות הכל-כך נמנע הזה לכרסם אט-אט בנשמותינו, לנוח בליבותינו, להתיישב בהכרתנו.
לא לאפשר לעצמנו לומר מילים של שכנוע והקלה. לא לאפשר לעצמנו לומר "כי לא היה מה לעשות... וזו הדרך שלך... והספקת הרבה בחייך... וכי עשית ועשינו כל שהיה ביכולתנו לעזור, ולהקל, ולהיטיב, ולהאריך ולהעמיק את חייך... וכי לעיתים מוות כזה הוא מעבר להשגתנו..."
ועוד ועוד מילים, להרבות נחמה והקלה ומנוחה לנפשנו.

אח שלי אהוב, כואב, אוהב. יפה-נפש. וקשה-נפש.
השנה פגשתי אותך בצורה שכל-כך המעטנו להיפגש בה בשנים האחרונות.
כל-כך היית, והיינו שרויים בַדעיכה האיטית, בצילו של המוות הקרב, בנוכחותו החזקה בתוך החיים.
השנה נפגשנו בפנים כל-כך יפים ועשירים וחשובים של נפשך.
אני מתבונן בתמונות הרבות. איזה שפע עברת. איזה שפע היית. כל-כך הרבה מקומות. כל-כך הרבה אנשים, אהובייך, אוהבייך.
כל-כך הרבה מפגש. ושׂימת-לב, ועדינות, וחיים, וגוונים של רגש.
תמונות שתופסות אותך בלא שׂימת-לבך, מביאות את הווייתך הפשוטה. תמונות בהן אתה מכוון אלינו רגש, הבעה של חייך, תמונות מבוימות, מלאות הומור וקסם. ומכתבים רבים, ורשימות ופתקים, וציורים ויצירות, ועקבות הווייתך, והקלטות וזיכרונות.
כמה חיית.

אני חושב שמעטים האנשים שהכירו אותך, והיית בעבורם רק עוד מישהו. רק עוד חבר. גם במקומות שלא הייתה קירבה היית קשר בלתי רגיל.
מעטים האנשים שהמפגש שלהם איתך לא אמר להם משהו עמוק ומיוחד ובעל-ערך על החיים.
אני מתבונן באיכויות הנדירות שלך. ביכולות ובכוחות שלך. אני מתבונן במאבק האדיר שקיימת בתוך נפשך, בחייך, בין כוחות החיים העצומים שלך ובין כוחות המוות האדירים שבנפשך. אני מביט על הדיכאון הנורא שלך, שכל-כך גדלת בו.
שכל-כך למדת את תנועתו בנפשך. שעל-אף שלא הצלחת להעבירו מחייך – השגת עליו אחיזה ושליטה רבה בשנותייך האחרונות.

ואני רואה את המוות הזה שלך, בגיל כל-כך צעיר. לא מוות בתאונה או באסון. לא מוות ממחלה סופנית וחשוכת מרפא.
מוות ממחלה שמעטים מאוד מהחולים בה בארצנו מתים ממנה.
מוות שלא כדרך הטבע.
אני מתבונן על המוות הזה, חסר הפשר. ועל ההתכנסות הזאת שלנו סביב קברך.
ועל נפשי, ונפשותינו.

איך הכל נהיה כל-כך הפוך?
איך נהיה לנו כל-כך סביר להגיע לאזכרה שלך במלאת שנה למותך?
באיזו קלות זה מתקבל על דעתי, על דעתנו?
ואיך זה נהיה סביר וברור שכך נגמרו חייך?
ובאיזו קלות אנחנו מוכנים לקבל בנפשנו את העובדה שבמאבק הזה בתוך נפשך המוות הכריע את החיים?
באיזו קלות אנחנו מרשים לעצמנו לקבל את ההכרעה הנוראית הזו, שאפילו אתה-עצמך לא קיבלת, ונאבקת והתייסרת בה לעומק נפשך?
ואיך זה נהיה יותר סביר שכך הם הדברים?
איך הכל נהיה הפוך?

איך זה נהיה כמעט לא-סביר שהמגע, והמפגש, וההשתתפות, והעדינות, והיופי, והאחריות הנפשית, והשפע הרב כל-כך שבנשמותינו – שכל השפע והחיות שבנפשותינו, ובנפשך – יוכלו להשפיע חיים, ולהרבות חיים, ולגבור ולהכריע חיים?
איך הכל נהיה כל-כך הפוך?

ואני מתבונן עלינו, על החיים.
אני מתבונן על תוּתי הקטן שיוולד בקרוב לעופי וגיל, ועל הילדים שנולדו ושייוולדו לחבריי ושותפיי. על הילדים של חברייך. ועל הילדים שייוולדו לי, ועל חניכיי.
אני מתבונן על החיים הרבים שיש לנו לחיות.
ואני מתפלל לעילויה של נשמתנו, ונשמתך.
לעילויה למדרגה בה לא נקבל את האפשרות שהמוות יגבר על החיים. שלא נסכים עם המחשבה שזה יכול להיות גם גורל ילדינו, שותפינו.
שנאמין בכל ליבנו שהמגע והמפגש, וההשתתפות, והעדינות, והיופי, והאחריות הנפשית, והשפע הרב כל-כך שבנשמותינו – יש ביכולתם להשפיע ולהרבות ולגבור ולהכריע חיים, חיי ילדינו, וחניכינו, ואחיינו, והורינו, ושותפינו, וחברינו, וחיינו שלנו.

אח גדול שלי, אהוב –
גם במותך אני לא מתיר מנשמתך את חוט החיים.
אשפיע עליה באהבה, ומחשבה, וכוונה, ואמונה,
ויצירה בתוככי רקמת חיינו,
בכדי לצרור
גם את נשמתך,
נשמתך שלך,
אח שלי יקר,
אהוב נפשי,
לצרור גם את נשמתך
בצרור החיים.

עילם