נַפְשְׁךָ חֲבוּטָה בֵּין חַיִּים לְמָּוֶת.
ביום השנה השני, בבית העלמין. קרא עילם.  
הרניק, אח שלי אהוב,
הזמן עובר, וכמו בנסיעה לילית, פתאום מופיע השלט המפתיע הזה "שנתיים", מזכיר לי שכבר כמה זמן אני לא ער לדרך.
כל-כך הרבה עבר, ובעצם גם כל-כך מהר.
אני מתקשה להתרגל לקשר החדש הזה ביננו. אתה כל-כך חי בהווייתי, והווייתך כל-כך מתה. מתקשה לקבל על עצמי את צורת המפגש הזו, המוגבלת בגבול כל-כך חד וברור. כמו ילד שאמרו לו "עכשיו אסור לגעת".
לפעמים אני מנסה להניח אותך ממני. מנסה לתת לשנינו מנוחה. אבל לא מוצא ביננו מנוחה נכונה. מנסה לזכור אותך בחייך, אבל חסרונך כל-כך חי. מנסה לשהות בחיי, אבל חיי ספוגים בך.
ולפעמים אתה בא אלי במפתיע, במפגשים קטנים. מתפרץ מבלי לדפוק בדלת או להודיע מראש. לפעמים אתה מתגנב בשקט ורק לאחר זמן אני מבחין שאתה כאן לידי.
ויש את הרגעים שאני רוצה לבוא אליך. להיפגש. והמקום שלך כאן רק הולך ומצטמצם. החדר שלך הצטמצם לארונית בחדר של סהר. הבית שלך באדמה נהרס. החפצים שהשארת זזו ממקומם. והזיכרונות הולכים וּמִטּשטשים. מתמלאים רק בזיכרון-הזיכרונות.
אני יכול לבוא לפגוש אותך רק במקומות העמוקים, שלא נשחקים בחומר המציאות. אני פוגש אותך הרבה בתוך הגוף שלי. בצורת מבט-מהרהר משותפת לנו, שמתלבשת פתאום לתוך דמותך. בתחושה הפנימית של שיער הפנים. בבחינת האצבעות חפצים חדשים. לעיתים בצורת ההליכה.
ולפעמים אני בא לפגוש אותך באופני ההתבוננות. מחליף איתך רשמים, מנסה לשמוע כיצד אתה היית רואה את הדברים. על מה היית מתמקד. אילו איכויות היית בוחן.
לפעמים אני מוצא עצמי נפגש איתך בנופי הנפש המוכרים לך כל-כך. בעמקים ותהומות שלא הכרתי. מזהה על קירות האבן הקשים והקרים את סימניך. ואת תנועת הגוף במקומות אלו.
ויש פעמים שאני רוצה להראות לך מקומות חדשים בחיי. יצירות, מפגשים, אנשים.

והזמן הזה שעובר וצובר עוד ועוד חיים בלעדיך, לא מותיר לי מקום לספק. המוות הזה שלך, חסר הפשר, המוות הלא-הכרחי הזה בגיל כל-כך צעיר נהיה לעובדה מוחלטת. לא ניתנת לערעור. וכבר נהיה כל-כך ברור שאתה אינך כאן, ועוד מעט זה ייראהכמעט טבעי שהלכת כך באמצע חייך.
אני רואה איך החידלון הזה מזדחל אט-אט כאפשרות בתוך החיים. איך הוא מסתנן גם לתוך נפשי.
אני מנסה, בקושי רב, לקרוע את גזירת הצליעה הנפשית הזו. עושה מאמץ רב שלא להיכנע להיחלשות כוח החיים. ממשיך לרקום בזהירות רקמת חיים חדשה סביב למקומות הפגועים. נאבק עם עצמי שלא לקבל את החידלון כאפשרות בחיי.

עילם