אני ואתה ברחנו לחלומות אחרים
באזכרה ביום השנה הראשון. על חברוּת קרובה עם הרן בשנות הנעורים כתבה רינה וולף-עליון, שהייתה בת כיתתו של הרן באילות:

אפריל, 2008, לונדון

הרן שלי,
עברו שנים-עשר חודשים מאז מותך, ואני מסתכלת שוב ושוב על התמונות שלך ותוהה, נאחזת בהן ומרגישה כל כך הרבה געגוע.

לפני כ-26 שנה הגעתי לאילות כילדת-חוץ. הרגשתי כל-כך זרה ולא שייכת, כל-כך מנותקת ומוטרדת, ולא מצאתי את מקומי עד אשר הכרתי אותך, עד אשר נפגשנו במקומות שהיו הכי קשים וכואבים לשנינו. בזה מצאנו נחמה ומכאן צמחה בינינו חברות מעמיקה ומדהימה.
תמיד נתת לי תחושת שייכות, וזה נתן לי תקווה ותחושה שאינני לבדי, שהנה יש אחד (אפילו בן קיבוץ – מי היה מאמין!) שמֵעֵז ומוכן לסכן הכל, ובתנאי שיהיה שלם עם עצמו, עם אמונתו.

מעולם לא היית יהיר או צר עין, והיית כה בטוח בעצמך לעשות את מה שאתה מוצא לנכון, ולהעֵז למרוד במערכת, בכללים ובממסד.
אני ואתה ברחנו לחלומות אחרים, למקומות רחוקים שבהם רצינו להישאר ולא לחזור. הרגשנו כה קרובים עד שאפילו במבט מוצנע ידענו הסכמות עמוקות. הייתה בינינו הידברות שיכלה אף להיות אילמת.
הלוואי ויכולתי לבוא לאזכרה שלך ולומר לך כיצד אני מרגישה ולהודות לך על הזיכרונות שנתת לי, על התמיכה הבלתי מותנית בתקופה כה חשובה בחיי, על היכולת שלך לראות דברים מעבר למקובל, על החברוּת המיוחדת שלנו ומשמעותה הרבה, מעבר לכל הדיבורים והשתיקות שהיו בינינו.

באהבה רבה וגעגוע רב,
רינה