במלאת שנה למותו תחושתי היא כי חידת חייו ומותו של הרן רק הולכת ומחריפה. כמי שמתוקף נסיבות חייו עסוק בימים אלו לא מעט בשאלות הקשורות לתפקוד ולאחריות הורית, אני חושב הרבה על הבית שבו הרן גדל ועל הכוחות שעיצבו אותו: אלה שהוא רכש בבית הוריו, אך גם על אלה עימם הוא הגיח אל אוויר העולם.
בעיקר אני חושב בימים אלו על מיכל ועל אודי ועל מה ששני אנשים כה מיוחדים ואמיצים אלו חווים מדי יום. בהקשר זה ברצוני לקרוא מכתב קצר ששלחתי לאודי לפני כחודש:

אודי שלום
מגיעה תקופת השנה בה הרן הלך. ואף כי השנה היא שנה מעוברת ולכן יום השנה מבושש לו, מותו של הרן נקשר אצלי בזיכרון האישי לימי שיא של עונת פריחה ארוכה במיוחד שנתברכנו בה בשנה שעברה.
אני חושב עליכם כולכם, ולא פעם עליך במיוחד. על דמות האב שאתה מייצג עבורי, כמי שהתבונן בכם לעיתים מהצד.
לא פעם אני תוהה מהם הדברים שהייתי רוצה ללמוד ממך לעשות טוב יותר עם בנותיי שלי. וכאשר מחשבות אלה עולות, הן נקשרות בדרך כלל גם ליכולת הכתיבה העצומה שנתברכת בה, השואבת מצידה מיכולת ההתבוננות שגם בה נתברכת.
ואולי בעצם מדובר ביכולת אשר אותה רכשת עם השנים, יותר משנתברכת בה? 
מן הסתם זהו שילוב של שני גורמים אלה גם יחד.

לאותה יכולת כתיבה נחשפתי לראשונה במסיבת יום הולדת שערכתם להרן בחוג המשפחה, זמן לא רב לאחר שאובחן כפוזיטיב. דומני שזו היתה מסיבה לרגל יום הולדתו ה-28 שנערכה בביתכם. ישבנו בערב סגרירי סביב שולחן האוכל, עופי ועילם היו אף הם. קראת דברים שכתבת לרגל האירוע. אני השתאיתי בשל חדות ורגישות הדברים שנאמרו ואילו הרן הזיל דמעה או שתיים של התרגשות.

ולהלן הדברים שאודי כתב:

להרן,
בן יקר –

מכל אוֹצרוֹת האהבה
אשר טמוּנים בַּלּבבוֹת,
ונחשׂפים שִׁכְבָה-שִׁכְבָה
וּמצטרפים לאהבוֹת
הַנּוֹצַרוֹת, הַמּצטברוֹת –

אפשׁר לחוּשׁ כבר בַּצְּמיחה
אשׁר קפאה בּגל-הַכּפוֹר,
אשׁר מפשׁיר בחוֹם כּוֹחה
של אהבה ברוּכת-מָזוֹר.

והנוֹפים כבר נחשׂפים,
מַעֲמַקִּים וּמרחקים,
ירוֹק עמוֹק, כּחוֹל רחוֹק,
אדוֹם לוֹהֵב, כָּתֹם צוֹרֵב,
והצהוֹב שׁל הַשּׂנאה
עוֹד מתחבּא לוֹ בַּפִּינה.
גם בּוֹ ישׁ חוֹם, גם בּוֹ ישׁ כֹּחַ,
בּעוֹנתוֹ גם הוּא ישׁוּב לִפרוֹח
בִּשׁלל פּרחי אביב אוֹ סתיו
אשׁר הוֹפכים אוֹר לזהב.
בּתהליך אלכימי
(עם קצת סיוּע כימי...)

עם כּל אוֹצר האהבוֹת
והתקווֹת הַכּוֹאבוֹת,
תִּמְצָא כְּבן כ"ח גם כֹּחַ
לשׂאת כּנפיים ולפרוֹח,
בְּלי לברוֹח.

עם כּל משׂא האכזבוֹת
והתקווֹת המתרחבוֹת,
מִתְמַהְמֵהַּ, מהסס עוֹד בִּלבבוֹ –
אךְ בּוֹא יָבוֹא!