בעודך מתרחק והולך
ביום השנה החמישי. דברים שכתבה מיכל

הרניק שלי.
חמש שנים עברו. בתוך זרם הזמן הזה התרבו והִוורידוּ בגינה הסייפנים והרקפות, אך שיחי המורן בשולי הדשא חלו ונעקרו. עופי וגיל מתכננים את ביתם שייבנה במנוף. עילם מרחיב את מוטות כנפיו. עדן מגשים חלומות הדומים לחלומותייך, הרחק, במדבריות יוטה. סבתא ציונה השלימה את מעגל חייה, שׂבעת ימים. שיער ראשו של אבא מאפיר וצעדי שלי כבר אינם קלים. אך אתה, בן שלי, נשארתָּ וכך תישאר, בן שלושים-ושבע.

חמש שנים עברו, וכבר נולדו בְּקֶרֶב חברייך ובני המשפחה עוד תינוקות, שגדלים ומתבוננים בתמונתך, שואלים שאלות תמימוֹת על חייך, על מותך. הם, שלא הכירו אותך, הולכים ובונים בתוכם דימוי לדמותך. מְפַנִּים לַדּמוּת הזו מקום בדמיונם, ברוחם, משבצים אותך בתוך מעגלי החברים ובמארג המשפחה. וכך אתה מתקרב אלינו, בעודך מתרחק והולך.

ואני ממשיכה ושבה והופכת בחייך מבין קמטיי המתרבים. וככל שמתווספים בתוכי הגעגועים, וכאב-ההחמצה, והתוֹבנוֹת והמחילוֹת, גם מגיחה מהסדקים השאלה שאין לה מענה: לוּ היו נוספות לחייך חמש השנים האלה – כיצד היית אתה רואה עכשיו את תהפוכות ימיך?

באחת הרשימות שכתבת, אתה מדמה את עצמך לאֶלְף-אגדי, ואתה חוקר את שרשי היווצרותך. כך כתבת:

"אֶלְף נולד במדבר.
היתה זאת פתיחה אלגורית לציוּן האין, הָרִיק החובק-כל שהווה לפני היות כל הדברים כולם.
אלף נולד במקום שם גזעי-ההרים מעמיקים אל עבר שורשיהם, עמוק בקרקעית ים, כשהם מצוּפים במרבדי שוּניוֹת מופלאות, וגוֹבהים בִּתלילוּת של סלעי-יסוד עד לפסגותיהם החדות, החשופות, המזדקרות כמו שרשרת שיניים הפוערות לוע כחול עמוק.
ומתוך השתיקה המחכה, הנוכחת, של המדבר, מתוך המפגש הבראשיתי בין ההרים לים, גדל לוֹ עַיִט-כוכב-ים-גמל-נמרי, בדרך כמעט פרוּשׁית".

ואז, הרניק, אתה ממשיך ובוחן את אותו תינוק שבא לעולם במדבר, בין הרים וים, ובתמונת עוֹללוּתוֹ אתה ממשיך ומגלה:

"המבט, אין לטעות בו – מבט של ספן זקן שראה עולם, והוא מביט למרחקים כדי להתבונן פנימה".

כן, הרניק, ספן שלי. הרבית להתבונן פנימה, אך ספינתך הפליגה הרחק הרחק, מעבר למדבר, להרים ולים.

אמא
מרץ, 2012