רואה ומרגישה אותך סביבי
בבית העלמין. קראה מיה בר.

נסיך שלי, אהוב ליבי,

אני עומדת מול הים, רואה ומרגישה אותך סביבי
בגלים ובקצף שעל פני המים,
בצבעים,
בעומקים,
במגע המים העוטף אותי, ובזה המאפשר לרגלַי לשקוע לתוך החול בעדינות.
אני פוקחת את עינַי ומסתכלת אל עיניך הניבטות אלי מהמעמקים
בטוחות,
שלוות,
שלמות.

הרוח מלטפת את פנַי כאילו מנסה לנחם ולנגב את דמעותיי שעוד לא יבשו.
"אני אוהבת אותך!!!" אני צועקת לתוך הגלים שבולעים לתוכם את קולי ומחזירים לי חיבוק.

ומעל קברך
אני עומדת,
רואה את הפרחים התמימים שאני שתלתי.
צורם לי כמה שהם נראים חכמים, כאילו היו כאן תמיד.

מתוך כאב צומחת כמו פרח שבא מאהבה, ובחירה בחיים ובפריחה.

מיה