השיחה נמשכת.
נמשכת כל שעות היום והלילה, כל הימים.
רוחות מזרחיות טלטלו את ביתך. ירחים מלאים שפכו אור קסום על הגבעות. דרכי העפר התכסו פלומה ירוקה. ופרחים בצדי הדרכים. חוזרים, ממשיכים בחיים.
בפירנצה אני מצלם לך גגות יפים, שתראה איך רקמו שם את הרעפים.
צריך לחזק את הרעפים בשולי הגג. להחליף מצבר לקולטי השמש.

עכשיו כבר אין בית להאיר בו. כבר לא צריך להחליף מצבר. כבר אין בית מלא חלונות, מלא אור, מלא אהבה ויצירה וקשר.
כל בורג נטוש שאני פוגש ליד חורבות הבית מזכיר לי אותך. את הימים הארוכים, המרגשים יחד – בבנייה, בתכנון, בהבנה. את החלומות והתקוות. את היופי הזה שלך שזרם בכל תנועה.

בין חפציך מצאנו שקית גדולה מלאה תמונות. שמרת. גם אתה רצית לזכור, להיזכר, להישמר לעתיד. טיולי ילדות, טיולים באפריקה, עם נטע, עם בְּנֵי המקום. טיולים בגואטמלה עם ונסה, עם לונה ודרור, במקסיקו עם אלכס, עם עדן, מתקופת העבודה עם גינדל, עם מיה בכליל, עם החברים, מבטי ילדות תמימים מלאים אמונה ושמחה ואהבה. ומבטים מדוכאים.
גם אתה לא הצלחת לשמר את החיים, לא נִשְׁמַרְתָּ לנפשך. לא הספקת להתקין ולתקן את הכל באיכות הזו, השלמה, שאהבת.

אתה שב ומחייך מעל השידה – במבט המואר והצעיר הזה שלך בסיני. אני משיב לך חיוך, כל פעם שאני עובר בסביבה. אני לוחש לך מילים של אהבה וגעגועים. כואב ושמח בך.
השיחה נמשכת. כל שעות היום והלילה. כל הימים. ככה אתה חי איתי. הכי חי שאפשר. מותך מאיר את חייך. זכרך מאיר את חיינו, צובע אותם בכאב ובאהבה.

אבא

(28.3.09)