מכתב להרן
עדן שלח את דבריו ממדינת יוטה בארה"ב, בעודו עוסק בהקמת חווה אקולוגית-חינוכית בעיירה בוֹלדר

מרץ 2011 

הרני, אח שלי אהוב. 

בחוץ – בין האלונים הגדולים, עוד נחים מרבדי-שלג עיקשים, ממאנים להפשיר, נאחזים באדמה הקרה – רגע לפני צאתם לדרך הארוכה – אל הנהר הגדול, אל הים הרחב.

בגינת הירק עוד עומדים זקופים גבעולים יבשים של חמניות בר שיכלו לרוחות הצפון, לשלגים הכבדים. ולמרגלותיהם - עלי עשב רכים העולים בצנעה, מסמנים את קו התפר בין חורף ואביב. 

השעורה שזרעתי בשבוע שעבר עוד לא נבטה – מחכה בסבלנות לתום הכפור, לחלוף השלגים. 
בשבוע הבא אקים את האוהל הגדול – ביתי החדש – בינות לאורנים והערערים שממזרח לשדה הגדול. 
ובעוד חודש תגיע קבוצה של מתלמדים לעזור להקים את החווה: 
לחפור ערוגות בגינה ולשתול ירקות. לזרוע את השדות. לבנות לול תרנגולות. 
ללמוד, כמו שכתבת לי פעם, ״להבחין ולהבין את השינויים העמוקים, המהותיים והאיטיים שמתגלים למי שמספיק זמן מתעורר במקום אחד ומתבונן. הנדידה התזזיתית של מקום זריחת-הירח על-פני האופק, צמיחת העצים, התהליך של התפוררות הסלעים על-ידי הצמחים והפיכתם לאדמה... כל התגליות האלה והאחרות המתאפשרות על ידי ההתמדה שבקביעות, במקום אחד, ובעבודה עם האדמה.״
לו רק היית כאן, להתבונן יחד, לבנות יחד, להגשים חלום משותף למציאות...

ובפנים – מול מסך המחשב - אני קורא מכתבים ששלחת לנו מארצות רחוקות, וקם להדליק אש בתנור – לחמם את הרעד הפתאומי שעובר בגופי, בלב הדומע את חסרונך. 

״הייתי רוצה שתכתוב לי,״ אתה כותב, ״ותספר לי באמת על מה שקורה אתך, על מחשבות ומעשים ושאלות ותהיות. ואז אולי יוקל לי לכתוב לך עוד, יותר אישי, יותר לעומק, לענות לך ולספר על דברים שאתה רוצה לדעת, להשתתף ולשתף.״

והנה אני כותב לך מכתב תשובה, מכתב געגוע. 
מכתב שידיך לא תאחזנה, שעינייך לא תקראנה. 
אבל לבך ישמע. 

אני כותב לך, הרני, כל הזמן: כותב במחשבותיי, במעשיי, בלבי. 
משתף אותך, כמו שביקשת, בשאלותיי ותהיותיי. שואל לעצתך, מקשיב לשמוע את תשובותייך, את חיוכך. מספר לך על הבחירות שאני עושה – חלקן כל כך דומות לבחירותייך, חלקן היפוכן המוחלט, כהיפוך חיים ומוות.

ומחכה. מחכה לאותו מכתב במעטפה עם שוליים אדומים ובול אקזוטי, וכתב ידך המעוגל, האיטי – המספר לי על ארץ רחוקה, על עולם זר ומוזר, נפלא ומופלא, ועל דרכך המתפתלת בהרים תמירים, טמירים. על אהבותיך וכאבייך, ועל געגועייך אליי, אלינו. 

ובדמיוני עיניי נעות בקוצר-רוח אל הפיסקה האחרונה במכתבך – בה אתה מבשר שעוד מעט תחזור, ותחבק, ותספר אל תוך הלילה את קורות לבך הער, האוהב, הדואב. 

לאן הלכת, אח שלי אהוב?
כמה הרחקת בדרכך הפעם, במסעך האחרון?
באילו נופים נפשך פוסעת, וכמה כבד משאך?

כתוב לנו, תן סימן –
שנדע שהדרך טובה אליך, שנדע שמצאת מנוחה בתום מסע מפרך, שגילית מעיין חבוי בהרים להרוות בו את צמאונך. 
ואני מבטיח שאקשיב - בחלומותיי, בגופי, בלבי. 

ובעודי כותב, והנה השלג נמס, וזורם אל הנהר הגדול, אל הים הרחב. 

באהבה אין קץ

אחיך, עדן.