סליחה, ענווה, קבלה
קראה חמוטל, בת-דודתו של הרן, בבית העלמין

הרן אהוב,
שלחתי את הלינק לאתר שלך לאנשים רבים שלא הכירו אותך, וקיבלתי תגובות נרגשות ועצובות, שבחלקן בלטה תחושה של החמצה. התגובה מובנת לי, אך אין דבר רחוק יותר מהחמצה בחוויה שלי אותך ואת חייך.
קשה לי לדמיין מוות שלם יותר מהמוות שלך. כשנפרדנו, לפני שלוש שנים, אמרתי שאתה היית לי המורה למוות: לקחת את כל הזמן שנדרש לך בחיים האלה כדי להתיר ולפתור, ורק אז עזבת. לימדת אותי לא להשאיר עניינים לא סגורים, לשמוח בַיש ולהודות עליו, ולימדת אותי סליחה, ענווה וקבלה.

שלוש שנים, ואני מודדת בפי מילים: איך אני מדברת איתך, ואיך אני מדברת עליך?
שלוש השנים האלה זיככו וזיקקו איכויות מסוימות, ואין לי ספק שלימדת אותי להיות אדם יותר טוב.
אני חושבת בצער שכנראה, מטבע הדברים, הזמן החולף גם טשטש והשכיח איכויות אחרות. האם בזיכרוני אתה כפי שהיית כשנפרדנו? מהם הדברים שאבדו ונשכחו, ומה נשאר?
מתוך הים הגדול שנשאר, אני חוזרת אליהן שוב: סליחה, ענווה וקבלה.

אוהבת אותך מאוד, ומתגעגעת.
חמוטל