היקר מכל שעוד נותר – הזיכרון
קרא עילם בבית העלמין

הרניק, אח שלי אהוב,
גם השנה, ככל שקַרַב יום השנה השלישי למותך, מצאתי את עצמי חש כמו מובל למלכודת.
ככל שקַרַב המעמד הארור הזה של האזכרה שלך – מעמד שכל-כך הייתי רוצה שלא נימצא בו, שלא נידרש אליו – חיפשתי בתוכי כוונה, מילים, מקום של חיים איתו אוכל להגיע.
אומרים שהזמן מרפא ומקל על הכאב של המוות. הוא בהחלט מכהה את הכאב, ומעמעם את התחושות. הזיכרונות מתקרשים, מתאבנים. מקבלים את הצורה של זיכרון-הזיכרונות. כבר כמעט שלא עולים זיכרונות חדשים.  מתבססת השיכחה שבזיכרון.
הרבה פעמים אני חושב על האנשים שלא מוכנים להיפרד, שלא מוכנים להתאושש. ששרויים שנים באבל העמוק. לא מוכנים לחזור לסדר היום, לא מוכנים לקבל על עצמם את מציאות המוות הזאת שנכפתה עליהם. על הסירוב לדרישה הבלתי-סבירה הזאת לתת למוות דריסת רגל כה גדולה בחיים. לאפשר לו לקרוע קרע כה גדול – תחילה בממשות של המפגש עם אהובם, ואחר כך בכרסום האיטי בַיקר מכל שעוד נותר – בזיכרון.  
ואני גם חושב על המחיר היקר מנשוא שהם משלמים בַקושי להמשיך את החיים.

ושוב אני מוצא את עצמי בחיפוש הבלתי אפשרי הזה אחר מפגש איתך. בניסיון הנואש הזה למצוא צורת מפגש אחרת איתך. בתמונות, ובקריאה, ובשיחות, ומחשבות.
לקראת יום השנה הראשון כתבתי לך:

בִּשְׁנוֹת חַיֶּיךָ הָאַחֲרוֹנוֹת
לִמַּדְתָּ אוֹתִי רַבּוֹת הִלְּכֵי-מוֹתְךָ. 
הַשָּׁנָה הִיא שְׁנַת חַיֶּיךָ.

מִבֵּין קִמְטֵי הַזִּכרוֹנוֹת 
הַמַּחְשָׁבוֹת הַנּוֹדְדוֹת מִתּוֹךְ
תְּמוּנוֹת וְהַקְלָטוֹת וּמִכְתָּבִים
מְקֻפָּלִים בְּתוֹךְ מַעֲטָפוֹת עוֹלִים
וּמְצִיפִים אוֹתִי רֵיחוֹת,
צְלִילִים דַּקִּים וְהֲגָיוֹת 
וְאוֹתִיּוֹת פְּזוּרוֹת, נֶאֱסָפוֹת
לְמִלּוֹתֶיךָ, תּוֹפְסוֹת בְּתוֹךְ רָאשִׁי צְלִילֵי קוֹלְךָ
רוֹכְבוֹת הוֹלְכוֹת יַחְדָּו בְּמִּשְׁפָּטִים
סְדוּרִים הִלְּכֵי-מַחְשְׁבוֹתֶיךָ. מְצַיְּרוֹת
מִתְאָר עָדִין שָקוּף מוּחָשׁ שֶׁל נוֹף  
הֲוָיָתְךָ צְרוּפָה בְּסָךְ
חֲוָיוֹתֶיךָ דּוֹרְכוֹת
בְּתוֹךְ נַפְשִׁי מִתְאָר
שֶׁל נַפְשְׁךָ.
כַּמָּה עֵרָה הִיא נַפְשְׁךָ, כַּמָּה קְשוּבָה
לְכָל דַּקּוּת הַהֲוָיָה,
כֹּל צְלִיל, כֹּל טַעַם,
כֹּל תְּנוּעָה פְּנִימִית שֶׁל טֶבַע וְאָדָם.
עֵינֵיךָ כֹּה רַבּוֹת. לִבְּךָ
פּוֹעֵם עֲמֻקּוֹת נִשְׁמַת-הֲוָיָתְךָ. תְּבוּנַת
יָדֶיךָ הַחוֹקְרוֹת יוֹצְרוֹת
מִפְּאֵר דִּמְיוֹן זְקוּף קוֹמָה.
רַגְלֶיךָ, דְרוּכוֹת מַאֲוַיֵּךָ,
נוֹשְׂאוֹת גוּפְךָ, פָּנֶיךָ הַיָּפוֹת.
הָיִיתָּ שֶׁפַע רַב,
מָקוֹם חַיִּים שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ,
יִחוּד נָדִיר וְרַב לְסוֹבֶבֵיךָ.
רַק שְׁאֵלָה אַחַת,
כְּהֵד שֶׁלֹּא מַרְפֶּה,
הוֹפֶכֶת אֶת נַפְשִׁי.
אֵיךְ נֶפֶשׁ כֹּה עֵרָה,
לְמוּדַת-פְּסָגּוֹת בָּם רֶגֶל לֹא דָּרְכָה,
וּתְהוֹמוֹת שֶׁל מְחְשָכִים וְדִכָּאוֹן,
אֵיךְ הֲוָיָה כֹּה בְּהִירָה שֶׁל כֹּל נִימֵי חַיִּים,
אֵיךְ לֵב כָּל-כָּךְ קָשׁוּב לְכִּווּנוֹ,
אֵיךְ רוּחַ כֹּה כְּמֵהָה לְהַגְשָׁמָה,
אֵיךְ רֶגֶשׁ כָּל-כָּךְ דַּק, וְחַד,
וְאֵיךְ דִּמְיוֹן כָּל-כָּךְ צָלוּל וְקַל,
אֵיךְ כֹּל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ חַיִּים?!

וְאֵיךְ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חַיִּים סְבִיבְךָ,
הוֹרִים, אַחִים, וּמִשְׁפָּחָה, וְאֲהוּבוֹת, וַאֲהוּבִים,
וְחֲבֵרִים, וּמְטַפְּלִים, יַלְדֵי-תִּקְוָה, כֹּחוֹת תְּבוּנָה וּרְגִישׁוּת
וּמְסִירוּת כָּל-כָּךְ רַבָּה.
וְאָהֲבָה.
וְאֵיךְ כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חַיִּים סְבִיבְךָ, וָכֹל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ,
לֹא יָכְלוּ
חַיִּים?!
וְשׁוּב וְשׁוּב אֲנִי חוֹזֵר
לַמִּכְתָּבִים וְלַתְּמוּנוֹת
וְשְׁאָר הֵדֵי-חַיֶּיךָ,
הוֹפֵךְ כֹּל צְלִיל, כֹּל אוֹת, מִלִּים וּמִשְׁפָּטִים
וְזִכרוֹנוֹת וְעוֹד וְעוֹד.
בּוֹדֵק בְּחָלָלִים. בָּרְוַחִים בֵּין אוֹתִיּוֹת,
בֵּין הַמִּלִּים וּבַשְּׁתִיקוֹת,
בַּמִשְׁפָּטִים הַנִּפְקָדִים,
וּבְתְּנוּעוֹת הַגּוּף אִלְּמוֹת-הָאֲמִירָה,
בַּמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלֹּא דֻבְּרוּ,
בְּהֲוָיָה שְׁקֵטָה,
נְתִיבֵי מִפְגָּשׁ שֶׁלֹּא נוֹצַר בָּהֶם מַגָּע וְקֶשֶׁר,
בַּשֹּׁרָשִׁים שֶׁלֹּא הֶעֱמַקְתָּ אַל לֵב רִקְמַת-חַיֶּיךָ,
בְּעֵרָבוֹן נַפְשִׁי מֻגְבָּל -
פְּאֵר הָעֲלִיָּה, וְסַרְבָנוּת הַהוֹרָשָׁה.

הֵד חֶסְרוֹנְךָ, אָהוּב נַפְשִׁי,
בְּחַלַלֵי-חַיֶּיךָ.  

אח שלי אהוב,
הנה שוב הגיע יום השנה שלך. ושוב המוות הזה שלך מעמיק את יסודותיו בחיינו. מבסס את מעמדו כעובדה ניצחת שכבר לא ניתן לערער עליה. בהתמדה הבלתי-נסבלת הזו של הניסיון להכריח אותי ואותנו לקבל את מותך לא רק כעובדה ניצחת, אלא כמציאות היחידה האפשרית. ולהשכיח מליבנו את האפשרות האחרת.
האפשרות שהייתה כל-כך ממשית.
האפשרות שעמדה במרחק הקרוב והקשה כל-כך – מרחק הכרעתך.
האפשרות הפשוטה והיפה, האפשרות שפשוט תמשיך לחיות.

עוד כתבתי לך אז:

לֹא פַּעַם אֲנִי חוֹשֵׁב,
אִילוּ רַק הוֹלַדְתָּ בַּת אוֹ בֵּן,
מִזַּרְעֲךָ -
וְנָתַתָּ לָהּ חַיִּים,
וְהוֹרַשְׁתָּ לוֹ מִטּוּבְךָ הָרַב,
וְהָיִיתָּ עָרֵב לְנַפְשָׁהּ,
אַחֲרַאי לוֹ,
בַּמִּפְגָּשׁ,
בְּקֶשֶׁר,
בְּרִקְמַת חַיִּים,
לוּ רַק הָיוּ פָּנֶיךָ אֶל -
לֹא פַּעַם אֲנִי שׁוֹאֵל עַצְמִי,
מַדּוּעַ לֹא הוֹלַדְתָּ בַּת אוֹ בֵּן,
וּמַדּוּעַ בָּחַרְתָּ,
מְכָל צוּרוֹת הַפְּטוֹר שֶׁבָּעוֹלָם,
בַּפְּטוֹר הַהֶחְלֵטִי,
בְּהַטָּלַת מוּם בְּזַרְעֲךָ?

הרניק,
אני שואל את עצמי שוב ושוב מה אפשר עוד לעשות?
מה עוד ניתן לעשות עם המוות הכל-כך נימנע הזה שלך?
מה עוד ניתן לעשות בכדי לקרוע את רוע הגזירה שהוא גוזר עלינו, על נפשותינו?
מה ניתן עוד להציל מנפשך ומנפשנו?

הקמנו לך השנה אתר זיכרון. ואני מלא חרדה מהאפשרות הצפונה בו להיהפך לאתר זיכרון ושיכחה.
אתר זיכרון של פנים כה רבים ויפים ומלאים של חייך. של חיינו. של החיים בכלל.
ואתר שיכחה של האפשרות שלא מומשה, של הבחירה בחיים שלא נבחרה.  אתר שיכחת קדושתם של החיים.
ואני מתפלל שנמצא בתוכנו את האומץ והכוח לקרוא בחיינו תיגר כנגד כל מוות שלא כדרך הטבע. כנגד כל צורות המוות הנמנעות. שלא נקבל בתוך נפשנו את האפשרות של מותנו אנו, האפשרות של מות ילדינו, חברינו, קרובינו ואהובנו בכל המיתות המשונות, בתאונות, במלחמות, במחלות בנות-מרפא, במצוקות של נפש.
ואני מתפלל, אח אהוב ויקר שלי, שתימצֵא בכך הצלה גם לחלקים החיוניים, והעשירים, והנדירים והיפים כל-כך שבנפשך.
אמן.