מארג חייך שנפרש
קראה מיכל בבית-העלמין, בעקבות הקמת האתר

המסע למקום האחרון
נדדתי שנים,
הובילו אותי עד כאן
ההרפתקה,
הכמיהה לסוד.

כעת, כאשר עיני כבות,
איני יודע מה עלה בגורל הניסיון.

סִלחו לי, אלה שעזבתי,
סִלחו,
כי היתה משקולת על צווארי.

על אף כל ייסורֵי הקמילה,
היה זה גם מסע של נביטה ולבלוב,

מסע יפה של גילויים.
בכל פעם דלתות נפתחו
והובילו אותי לדלתות חדשות.
את כל אותה דרך עשיתי חזרה
דלת אחר דלת נסגרו בפניי,
עד שהגעתי הנה, לדלת הראשונה,
למקום האחרון.
(מתוך מחזור השירים שכתב חברו של הרן)

 *
בשנה הזאת, השלישית, הרניק, אנחנו חוזרים ועושים איתך את מסעות חייך. פותחים בלעדייך דלת אחר דלת ומנסים לפענח לעצמנו את ניסיונותייך, את גילוייך, את ייסורייך, את צמיחתך.
והדלתות האלה, שנפתחות על מסך המחשב, במדיום שהיה עבורך גם מושך אך גם זר-לטבעך – חושפות בפנינו את ריבוי פנייך באופן כה מוחשי וחושני, כה נאמן לדרכים הייחודיות-לך, לַדיוק, להתרגשות, לרגישות, לפראות, לעצבונות, לחכמתך, לאהבותייך. אתה ניצב לנגד עינינו במלוא מורכבות חייך ומותך.
יחד עם עולמך שנפרש – אנחנו פוגשים עכשיו שוב גם את אוהבייך ואהובייך, כמו חוטים הנרקמים בתוך המארג, בתקופות ובמקומות שונים, וכך מתרחבת מסכת  חייך עוד ועוד.
ובתוך מסע הגילויים הזה של כל פינותייך אתה נשזר שוב בתוך כל פינות חיי, וממלא אותן בגעגוע נורא. 
אמא