הרניק שלי.
שנתיים חלפו. ויהיו בעיני כימים אחדים באהבתי אותך.
שנתיים חלפו, וכה הרבה השתנה.

בגבעה, עליה עמד ביתך, פורחות השנה, בעוצמה ובצפיפות מיוחדת, חרציות וכרמליות. שרידי העצים שפורקו ונשרפו נטמעים בין הברקנים.
אנחנו מטפסים על אותן מדרגות-האבן, המובילות אל קו רקיע אחר, ריק ממך ומיצירת חייך.
סהר הקטן תולש עשבים בגינת התבלינים שלך, הצומחת פרא. אני מדמיינת אותך על המרפסת, במכנסי שרוואל ובעיניים מחייכות, דוֹד אוהב ונאהב, מחבק בזרועותייך את התינוק הקסום הזה, והוא מושיט אלייך יד פשוטת אצבעות, כמו אל תמונתך שעל המדף בבית.
לא זכית.

שנתיים חלפו, אך אתה ממשיך ואופף אותי בכל הוויתי. כשאני חולפת בנסיעה ליד דרכים ושבילים שגילינו יחד במסעותינו. כשאני בוחרת אצל הירקן בכפר-מנדא את סוג האבוקדו האהוב עליך. כשמאיר אריאל שר ברדיו "תעזבנו יום יעזבך יומיים".  אני עדיין נזהרת לא לחרוג מכמות הבושם שמתאימה לרגישותך.  אתה ניבט אלי מסרטי מסעות, אתה מציף אותי כשאני קוראת כתבות על ה-HIV . מטבעות-לשון מצחיקות שטבעת בילדותך משמשות אותנו ליד שולחן האוכל.

אתה חוזר ועולה עם אוצרותייך אל חיינו, כמו בשיר שכתב ראובן:
"כך אני מעביר את ימַי: עובר בין הצדפות המתעבּרות ודולה פנינים לַאֲהוּבַי".

שנתיים חלפו וגם אתה, בתמורותייך, מגשים אולי את האחרונה במשאלותייך, כאן, ממש מתחת לאבן שהבאנו מהגינה, אתה עולה בפריחת כליל החורש.  "דולה הפנינים שב עם יבולו".
מכאובייך ופנינייךָ, הרניק, שזורים בְּיָמָי.

אמא

(28.3.2009)