הכי כאן והכי שם
בלוויה. קראה חמוטל, בת-דודה וחברה.

הרן אהוב, נוח בשלום. אתה יכול לנוח.
הפרק הזה בחיים הגדולים נחתם. תמו הייסורים, אין יותר חשבונות, אין קטנוֹת. בבחירה בין העולמות, אני מקווה שאתה במקום בו בחרת.
קיצוני כפי שהיית, הַמּשיכה למוות תמיד השתוותה בעוצמתה רק לחיבור לחיים. הכי כאן והכי שם. עוד השבוע, אף שהיית מאוד מפוכח לגבי מצבך הרפואי, שני כוחות הענק האלה לא הניחו לך: נפרד ונאחז. וברווח הזה חיית חיים מלאים: קשים, עשירים, מלאי אהבה ומלאי כאב. ואת שניהם מיצית, את הכאב ואת האהבה.
אני מודה לך על דברים שלמדתי ממך. על קבלה, על השלמה, על ההבנה שזה לא שמשהו השתבש בדרך, ועכשיו נשב ונתגעגע למה היה אילו. כי ככה זה, וככה זה צריך היה להיות. למדתי ממך שאפשר באמת לא לשפוט, ושאפשר להתפנות לאבל שמשוחרר מפחד, מכעס ומאשמה.
תודה לך על המתנות האלה. תמיד אוהב אותך.

מיכל ואודי אהובים. הרן אמר לי השבוע משפט כזה: אני יודע שאי אפשר לקבל שוב את ההורים האלה, כשאחזור. אבל הייתי שמח לקבל לא פחות מהסטנדרד הזה...
ברשימה הקטנה מאוד של העניינים הלא-סגורים שלו, אחד הפריטים היה להספיק לומר לכם במילים את האהבה, התודה ותחושת הזכות שנפלה בחלקו.

לקח לי זמן לנסח לעצמי מה סודה של הזכות הזאת כפי שאני רואה אותה, ואני חושבת שהצלחתי: מעבר להתמסרות הטוטלית להורוּת, לטיפול ולתמיכה, מעבר לקבלה המלאה, זהו העדרה המוחלט של קורבנוּת.
תודה לכם, ולעופי, לעילם ולעדן, על השיעור הזה.