הרניק, אח שלי יקר
בלוויה. קרא עילם.

אני רוצה לקרוא חלקים מהברכה שכתבתי להרן ליום הולדתו ה-37, לפני חודשיים.
בעבור הרן ובעבורנו:

הרניק, אח שלי יקר, ברכה ליום הולדתך ה-37.
אני חושב עליך הרבה מאוד. כל יום. כמה פעמים לאורך היום. בדברים קטנים שמזכירים לי אותך. בדברים שמזכירים לי את מגע חייך בחיי. בנסיעות בצפון כשאני מסתכל על נוף שיחים ואבן. כשאני מנסר עץ. כשהאוויר מתקרר ומגיע החורף. במפגש שלי עם צמח. כשמופיע על צג הטלפון שלי מספר של מישהו מהמשפחה. כשאני שומע שירים מסוימים ברדיו. כשמישהו חולה. כשאני עושה מדורה או סתם מריח ריח מתקתק של עשן. כשאני חושב מחשבות של העתיד.

והמחשבות עליך, עם החיים כל הזמן נוכח המוות, מעלות בי תחושות חזקות, זיכרונות מסוגים שונים. תובנות, תמונות ורגשות. מעין מחול מתמשך שיש בו יופי וכאב ורוך ואהבה ופחד ותקווה.

לא פעם מזדחלת לי המחשבה על הרגע שלאחר מותך.
מה אגיד על הקבר? מה אגיד עליך? לך? מה אגיד על החיים האלו? מה יש להגיד לנו – הנשארים, על כל אלו?
והלב שלי מתקומם אל מול המחשבות האלו! מסעיר את דמי, כאילו להוסיף נשימה, חיים. אבל המחשבות מפעפעות כמו מים, מזדחלות, לא מרפות, הופכות את נפשי.

החלטתי לשתף אותך במחשבותיי.
החלטתי לכתוב לך אותן. לא כהספד בחייך.
כברכה.
רציתי לכתוב ולומר לך את מחשבותיי בחייך.
כברכה לחייך.

אמרתי לך באחת משיחותינו פעם, כמה אני חושב על שמך היפה וכמה הוא נושא את חייך. כמה הוא מקיף את הווייתך. הרן. איש הרים. אמן המגע הרך, של אדם חי, בסלע הקשה של מציאות חייך.
בעל תבוּנת האבן המוצקה, יודע אותה לעומקה. למוד תהומות ומצוקים (ומצוקות) ומעמקים וגאיות. מתפעם מהמגע הפשוט בכל צעד. חוֹוה אותו בכל הווייתך. צמא פסגות, חולם מראות ומרחבים, מוקסם מיופיו של פרח זעיר, עיקש בין הסלעים, מצורתה של אבן הנקרית בדרכך.
ביום צועד עיקש, כבד את חומם הרב של הסלעים הניצבים כמו להתריס לנגד עיניך המביטות מעלה. אותם סלעים המשתרעים למרגלות רגליך הנמשכות מטה, כמו נאבקות המשך טיפוס. מלקט בצימאון כל שביב של נוף, מבט רחוק, בהיר, מלא. שותה את המרחב הרב המציץ בין הרכסים.
בלילה הפנימי נושם לתוכך באומץ, מלוא הריאות, את האוויר הקר, הד ההרים, שצינתו צינת סלעים מבוקעי רוחות, נושם אותו אל תוכך, סופג ממנו יום עבר. מחייה בו נשמתך. גופך. מחייה בָקושי, איש הרים.
הרבה אני חושב, אילו כוחות, כוחות של איש הרים, היו לך, בעוברך דרך קשיים כל-כך גדולים, בתהומות של דיכאון אשר נדמים בלי קץ, בייסורים רבים של נפש. בבדידות הכאב שאין בו שותפות של חלוקה. אילו כוחות צפונים בך. ואיך נשמרתָּמחספוס של כפותיך הרכות, של נשמתך העדינה. איך חושיך מרגישים כל-כך, ערים.
ואיך לבך מתפעם מכל חלום ושאיפה. איך לא כבו בך חיים בסלע הקשה והאכזר. אילו כוחות של איש הרים. של נפש חפצה. כמה תמימות ורוך של ילד, מתחת לזקן המסוקס. איזה מגע של רוך כמו מי-תהום, חבוי מתחת לקליפת קשיות שריריך.

באחת מפגישותינו האחרונות בביקוריי בימי שלישי, כשדיברנו על יום הולדתך, הזכרת לי שנדבקת בנגיף האיידס ממש ימים ספורים לפני יום הולדתך ה-28. לפני 9 שנים. חשבתי לעצמי על הברית שבחרת לכרות אז בינך ובין הסלעים הקשים. כאילו בחרת להניח על נפשך חישוק נוסף, סוגר-מגביל ומגן-מחבק.
חשבתי על תנועת המלקחיים הסוגרת שמצידה האחד הדיכאונות – מי-התהום הנפשיים שעולים ומציפים אותך בתקופות ובימים, ומצידה השני האיידס, הסרטן-הנפשי הארור הזה. הסרטן-הנפשי הזה שאט-אט שולח גרורותיו אל כל אבריה של הנפש. תחילה לדמך וגופך ושריריך. אט-אט הוא מתפשט ומקנן בתודעתך ורגשותיך. ברקמת-קשריך, חבריך. משפחתנו. פולש ומזדחל אל רקמת החיים. ובתנועה שלובה ועמוקה עם נוכחות הדיכאון, הוא מכרסם אט-אט בלשד-החיים – האמונה והתקווה.
ואתה, אח יקר שלי, איש ההרים, שקשיי מסעך ניכרים בכל הווייתך. מקשים אט-אט את נפשך, את רגשותיך, מחשבותיך, חלומותיך, אמונתך. בקושי שמקרין על אברי גופך, שריריך, הליכתך ותנועותיך, נוהגיך, תווי פניך. אתה, יקר שלי, אהוב, למוד חייך. מלא תבונת הסלע-הקשה. אתה יודע גם פסגות, אוויר הרים, ומרחבים אין-קץ. אתה, למוד המאמץ, יודע כוחותיך, שרירי הנפש, גמישותה, מעיינות האמונה הנסתרים, הפנימיים, משקים כמו דבשת של גמל, נפשו של הֶלך ההרים.
זכור היטב אח יקר, אהוב. האיידס לא סופני. לא סופני. לא סופני. גם לא הדיכאון. אין מחלות סופניות. גם לא המוות הטבעי שבזקנה. הוא מתמשך וחי ברקמות. נמשך אל החיים.
רק מחלה אחת היא סופנית. אחת בלבד. מחלה של רוח ושל נפש, המחלה האיומה של חוסר הדבקות בחיים. מחלה שמופעים רבים לה, באיידס ובסרטן, בעוני ובתאונות דרכים ושאר מיתות נוראיות שיש בהם גדיעה. רק הם סופניים. ידי אדם. רפיון ידי-אדם.
כי הדבקות בחיים וריבוי החיים, גם על סף המוות, מכוונים ומתמשכים אל החיים ומשכם, לא אל סופם.
אח שלי אהוב, חשוב לי שתזכור, שהסרטן-הנפשי הזה לא פגע בכל הרקמות. ישנן רקמות-חיים בריאות, חיוניות, ברגשותיך, בחלומותיך, בהמשך הצעידה, במציאת היופי, במגע הרך-החי בקושי. בגופך. בשריריך. בקשריך האנושיים, במשפחתך. משפחתנו. בתנועת חיינו – דרור לנפשותינו. באמונה. באמונתך.

איני יודע כמה זמן נותר לך לחיות. שבועות, חודשים או שנים ארוכות. אבל אני יודע את תוכם של החיים, תוכנם. אני יודע שיש פנייה אל סופם של החיים – היא סופנית, ויש פנייה אל החיים עצמם. ואני יודע כי פנייה אל החיים עצמם יש בה מריבויי החיים לנפש, גם אם הזמן קצר. ולעיתים ריבוי תוכם של החיים מרבה גם את משכם.
אני נזכר רבות במספר פסוקים מספר דברים פרק ל'. פסוקים שמלווים אותי רבות בחיי בתנועה, בהתמודדויות השונות של חיי, ולא פעם גם במחשבותיי עליך:
"כי המצווה הזאת, אשר אנכי מצווך היום – לא נפלאת היא ממך, ולא רחוקה היא. לא בשמיים היא לאמור, מי יעלה-לנו השמיימה ויקחה לנו, וישמיענו אותה, ונעשנה. ולא מעבר לים היא, לאמור, מי יעבור לנו אל-עבר הים ויקחה לנו, וישמיענו אותה, ונעשנה. כי קרוב אליך הדבר מאוד. בפיך ובלבבך לעשותו. ראה נתתי לפניך היום את-החיים ואת-הטוב, ואת-המוות ואת-הרע... את-השמיים ואת-הארץ, החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים – למען תחייה אתה וזרעך".

אח שלי יקר, אהוב, אני מברך אותך ליום הולדתך ה-37 שתמצא בתוכך את הכוחות לבחור בפנייה אל החיים ובריבויי החיים בזמן שעומד לרשותך.
וגם אם קשתה עליך דרכך מאוד, שלא תזנח את הגלוּם בשמך, ובהווייתך, ובתוכך, ובכוחותייך – להמשיך ולקיים את הרוך והיופי והאנושיות, והחכמה והחיוניות  במסעך בהררי חייך.
עשה עם ברכתי אהבה וחיים, כי יש בה אהבה גדולה אליך, ושפע גדול להשפיע על ריבוי החיים.

אוהב אותך מאוד, אח גדול שלי
אוהב מאוד.
עילם

* 

אח שלי אהוב, אתה לא ויתרת. בחרת לחיות את השבועות והימים האחרונים של חייך כפי שאתה רוצה, ומבין.
לעבור את הזמן הקשה הזה בבית. בשקט. איתנו. עם חבריך. עם אוהביך.
וגם כשהסבל הגופני פשט בכל עצמותיך וגופך החלש – לא ויתרת לשנייה על איכות חייך. בחרת לחיות את שארית חייך ולמות כפי שאתה רוצה.
אתמול, בשעות האחרונות, אתה כבר לא דיברת. כבר לא זזת. ישבנו איתך כולנו במיטתך, סביבך, מלטפים ומנשקים אותך, ומדברים אליך.
איך נאבקת להשאיר את עיניך פקוחות כל השעות האחרונות. לא לעוצמן לרגע. לא לנוח על אף העייפות והמאמץ. ורק עינייך עוקבות, מתבוננות בנו. במבט גומע חיים.
אתה לא ויתרתָ. גם בשעה האחרונה. שכל נשימה היתה מאמץ בכל גופך. נאבקת כל רגע. להיאחז בחיים. רק עוד נשימה אחת. להמשיך לחיות גם בקושי הנורא הזה.

תנוח, אח שלי יקר, אהוב.
תנוח, הֶלך עייף, יפה שלי, יפה-נפש.