טבעת העוצמה
בלוויה. קרא אודי.

הרניק שלי.
כשהיית בן 18, לקראת יציאתך אל החיים הבוגרים, הכנתי לך ספרון קטן ובו קטעי חכמה, צידה לדרך. הוספתי אז את הדברים האלה:

להרן בּני -   
שבגרתָ בלב חכם וחם 
בִּמרוֹמי בדידוּת-ההר
ובעִמקי צלילוּת-הים.

עם תבוּנת-הלב ועם תבוּנת-היד, 
שִׂמחת השׁנַיִם ועצֶב האחד, 
עם קסם החלוֹם 
ועם פּשׁרוֹ החי, החד.

לְהלֶךְ בעוֹלם שהוא כְּאֵב והוא פרידה
והוּא מסע קסוּם בארץ אגדה
והוא תקוה, שִׂמחה ונחמה.

וּבצאתךָ לדרכּךָ יִהיוּ עמךָ בצקלונךָ על שֶׁכֶם
מילִים, דברִים אשר גוּבּשׁוּ ללחשׁ-קֶסֶם
בּאבן-חכמים חוּשלוּ עפרוֹת הארץ לזהב, 
כּטבעוֹת-עוֹצְמה.

וַתּהלֵך -
רוֹאֶה ונִראֶה
חוֹלֵם והוֹוֶה
אוֹהֵב ונֶאהַב

 *

מאז אותם ימים עברת הרבה מסעות. לא כולם היו קסומים, לא כולם בארץ אגדה. לא בכולם היו שמחה ונחמה.
אותם דברים שחיפשת עד אז בין סלעי השׁחמוֹן לבין ים סוּף, המשכת לחפש מאז בין הרי ההימלאיה לכף התקווה הטובה.
לא פעם איבדת את התקווה. אבל היה איתך לִבּך שבגר חכם וחם, היו איתך הֶהרים, הים, הכיסופים למרחבים, לְמָעוֹף, לחופש.
ובצד הרבה סִיגי עופרת שהרעילו את ימיך - נשאת איתך גם אבן-חכמים, שידעה לחשל את עפרות הארץ לזהב.
לא פעם השתמשת בטבעת העוצמה כדי לנווט את חייך בעולם שהִכביד עליך את עוּלוֹ.
לא פעם הפכה טבעת העוצמה הזו לשרשרת כובלת ומכבידה, כמו הטבעת האחת של פרודו.  
ונשאת אותה עד הנה - לא מאמין שתגיע.

*

ואת חלקו האחרון של המסע שלך, עשינו שוב ביחד.
ביום האחרון, בשעותיך האחרונות, אנו כולנו סביבך, אופפים אותך במיטת יִסוּרֵיך. אנחנו מלווים את נשימותיך המאומצות. אנחנו מלטפים אותך ואומרים לך כמה אנחנו אוהבים אותך, כמה אנחנו מודים לך על כל הדרכים שפתחת בפנינו, על כל היופי, והאהבה, והעומק, והאמת שהרעפת על חיינו.
עכשיו אנחנו מבקשים ממך שתוותר, שתיפרד מהגוף היפה הזה שלך, שהשביע אותך כל כך הרבה מרורים.
ואז לפתע נעשית הנשימה שקטה כל כך. בלחש, בקול דממה דקה. אנחנו איתך בחרדת קודש.
המאבק מסתיים.
עיניך היפות, שתמיד ראו למרחקים והבחינו בכל פרט – עדיין פקוחות לרווחה.
אבל הן כבר נשואות למרחקים אחרים, לעולמות אחרים.
אבא