לך לדרכך, בן
דברים שכתב אודי ביום פטירתו של הרן, 28.3.2007.


הרן שלי,
לפני שנה חזרת לגור בבית. בתקופה הזו התקרבנו מאוד.
זכינו שכל חייך הקצרים הובלת אותנו למחוזות חדשים, להעמקות. תמיד תבעת מעצמך ומאיתנו יושר גמור ביחסים, בלי כיסוי והעמדות פנים. הובלת אותנו לתהליכים של התפתחות רוחנית, של היכרות עם עולמות רבים ושונים שלא ידענו.
ואכן, השנה הזו העמיקה את מה שהיה לך כל השנים – יכולת נדירה לתקשורת מעמיקה, כנה, טובת לב, חוקרת, סקרנית.

מסעותיך הרבים בעולם, וההרפתקאות המיוחדות שעברת ריתקו אותנו במכתביך המפורטים ובסיפורים שידעת לספר כל-כך בכישרון ובעושר.
לפני כמה חודשים התחלנו יחד פרויקט של הקלטת סיפורי הטיולים שלך. הספקת לספר על מסעותיך בסיני לפני הצבא, על תקופת הצבא, ועל אפריקה.
ונוצר מחדש הקשר עם וָאנֶסה, אחרי כמה שנים שניסית למצוא אותה. כמה שמחת לראות איתנו את התמונות ששלחה לנו ממרכז אמריקה, ואנחנו זכינו לשמוע ולהקליט עוד קצת סיפורים שלך על התקופה הזוֹ.
ולא זכינו לסיים. החולשה ניצחה, וביקשת לדחות את ההמשך, וכך נדחה ונדחה, עד שהיה כבר מאוחר.

והטיולים שיזמת בשנה זו, בכל שעה שהיינו פנויים והיה לך די כוח – כל פעם לחקור עוד שביל חדש שלא הכרת.
לבקשתך נסענו לציפורי, ניווטת בדרכי העפר, ונכנסנו יחד ברגל – כבר חלש ומתקשה – אל הכפר ההרוס. התלהבת מהפריחה ומהיופי הגלילי של החורף, ביקשת להשלים דרכים נוספות, ועוד זוויות ראיה. ואחר כך נסעת עם עילם לעוד מסלולים בסביבה, שלא הספקנו יחד.

לא הספקנו. לא הספקנו גם לסיים את קריאת "זן ואמנות אחזקת האופנוע".
בפעם הראשונה קראנו יחד את הספר כשהיית בגיל ההתבגרות. אני זוכר מסע משותף שלנו מאילות להר מירון. שם – בפסגת ההר – ישבנו מול הנוף וקראתי לך פרק מהספר.
ועכשיו, כשהצעתי לך לשוב ולקרוא בפניך את הספר, שמחת מאוד. השתדלנו לקרוא כל ערב פרק, אבל לא הספקנו, לא סיימנו. הגענו לקטע בו היה לך קשה להתרכז, ואת סוף המסע כבר אעשה בלעדיך.

ד"ר לורבר באה לבקר אותך היום, להיפרד ממך. היא מדברת על הרגשת ההחמצה הנוראה, על חוסר האונים שלה: "אמרתי להרן: אתה כבר תלווה אותי כל החיים... לא כל יום רופא מתאהב ככה בחולה שלו. ואתם זכיתם זכות גדולה. הרן הוא אישיות מיוחדת".

אתמול, כשבאתי להגיד לך שלום בדרך לעבודה, תִחקרתָ אותי על השיחה עם ד"ר רייס ועל תוצאות הבדיקות האחרונות. סיפרתי לך עד כמה התמונה קשה, ואז שאלתָ – בתוֹם הזה שלך – "אז מה, אבא, יכול להיות שאיחרנו את המועד?..."

איחרנו את המועד. אבל שנות המאבק הזה גידלו את כולנו להיות אתך באהבה גדולה.