הרן גל

מכתב מעדן לחברים, בדוא"ל, לפני הלוויה
(במקור נכתב באנגלית. למטה התרגום לעברית)

Thursday, March 29, 2007

My dear friends,

My brother, Haran, passed away yesterday, at the age of 37. He died in our home, surrounded by his family, as was his wish. This was the end of a long and painful struggle which lasted nine years. Haran was infected with HIV, by his girlfriend at the time. Two years ago he was hospitalized with severe pneumonia and diagnosed with AIDS. He overcame the pneumonia then, but his immune system was destroyed entirely, and all that was left to protect him was his strong will and life force, and the love of his family and friends.

During the course of the last two years his health was gradually diminishing. He took no chemical medication, but received healing from several healers, in the form of energy healing, homeopathy, herbal medicine, and simply, love. This was, perhaps, the reason why despite of the doctors' predictions and his "objective" physical condition, he did not wither quite as fast as was expected, but maintained a core of strength and relative health.

But in the end, his body could no longer do the will of his mind. Or maybe it was that he no longer found the strength to keep fighting. He could not eat anymore, nor drink. For more than a month he was without food and very little liquid, and as the days went by we knew that his body could not support itself much longer.

I spoke with Haran over the phone a week ago. "Come home", he told me, "I do not think I will be here much longer".
I flew in on Tuesday morning. He was weak and thin, could hardly move or lift his head. His body was nothing but bones and sinew, yet his face was beautiful, shining with the soft light of an inner alchemy, of one who is making ready for a long journey.

All my family was there with him by his bed. We couldn't tell how long he'll still be here, but we knew that each breath he takes is precious, that every moment is a whole universe. Even though his body was frail, his mind was quite clear and he was able to communicate.

At one time I asked him how he feels, and he said:
"I am thirsty, so thirsty. But I cannot drink. I dream at night of all the sweet springs and fountains which quenched my thirst. There was one in the desert, another one in the Himalayas. Especially I remember a spring I found in the mountains of Greece. I would sit by the spring for hours at a time, cupping my hands to drink from the little pool of water till my thirst was quenched, and then bask in the sun till I was thirsty again, and again rise to drink from the spring. I could not have my fill of the sweet, pure water... I miss its taste so much."

That night, he closed up like a flower in the dark. He laid in bed, his eyes wide open, breathing fast and shallow. He could not speak anymore, but his open eyes reflected an inner turmoil. At times his gaze followed us, attentive, alert, knowing all that happened around him. And then other times his eyes were far away, sailing on dark, distant oceans without shores.
All that night, and the following morning, he struggled in that way, refusing to close his eyelids even for a moment, of fear he might slip away, never to return.
And we sat near him, our hands on his fragile body, whispering words of comfort, of love. It seemed as if his whole being was engaged in an intense struggle, between the two giants of Life and Death. And, knowing that the end is near, he clung to life fiercely, struggling for a breath of air, for a ray of light.

In the afternoon his breathing worsened. There was restlessness in his eyes. We hugged him and kissed him, and spoke to him softly.
"We set you free, Harani, to do as you always wished to do. We release you and promise we will finish all which you left undone. We thank you for the tremendous love and beauty you brought into our life, and for the opportunity you offered us to learn, to love, to grow. And when you are ready, you may let go of this flesh and fly, like you always dreamed, fly high into the brightness. And our love will rise with you and guide you home, where you will find your true heart's desire, the freedom you sought."

Slowly his breathing quieted. His face was calm. And there came a moment of holiness, a sacredness revealed, and then, the sound of silence.
Our beloved Haran was gone.

It is strange for me to write these words as if they are a reality. Yet they are real, as real as a vivid dream. And even though my heart has not yet blossomed in full comprehension, still there are little glimpses of understanding, bright sparks in the shape of infinite love for my beloved brother, and a deep gratefulness for all that ever bound us together - the beauty we shared with bright eyes, the pains that struck us in the chest and made us coil, the lessons we learned with pleasure and sorrow.

I was blessed, my dear Harani, to come to you in time, to smile into your shining eyes, to kiss your forehead while it was still warm on my lips. I am blessed to know that you have heard my blessing, for in my heart I feel that even as the struggle ended you have found peace, you have arrived home at last.

Eden.

מכתב מעדן לחברים, בדוא"ל, לפני הלוויה (תרגום המכתב)

יום ה', 29.3.2007

חברים יקרים שלי,

הרן, אחי, נפטר אתמול בגיל שלושים-ושבע. הוא מת בביתנו, מוקף במשפחתו, כפי שרצה. היה זה סופו של מאבק ארוך וכואב אשר נמשך תשע שנים.
הרן נדבק ב- HIV ממי שהיתה חברתו באותה תקופה. לפני שנתיים אושפז עם דלקת ריאות קשה ואובחן כחולה איידס. הוא התגבר אז על דלקת הריאות, אך מערכת החיסון שלו נפגעה לגמרי, וכל מה שנשאר להגן עליו היה רצונו החזק, כוח-החיים שלו, והאהבה של משפחתו וחבריו.

במהלך השנתיים האחרונות התרופפה בריאותו בהדרגה. הוא לא לקח תרופות, אבל טופל על-ידי מטפלים שונים, באמצעות טיפולים אנרגטיים, הומיאופתיה, צמחי-מרפא, ואהבה.
זו היתה, אולי, הסיבה שלמרות תחזיות הרופאים ומצבו הפיזי "האובייקטיבי", הוא לא דעך מהר כמשוער, אלא שמר על גרעין של כוח ובריאות יחסית.

אבל לבסוף, גופו כבר לא היה מסוגל לציית לרצון נפשו. ואולי הוא כבר לא מצא בו כוח להמשיך להילחם. במשך יותר מחודש לא היה מסוגל לאכול ולשתות. הוא חי ללא מזון ועם מעט מאוד נוזלים. ככל שנקפו הימים ידענו שגופו לא יוכל לשאת את עצמו לאורך זמן.

דיברתי עם הרן בטלפון לפני שבוע. "בוא הביתה", אמר לי, "אני לא חושב שאהיה כאן עוד זמן רב".
טסתי ביום שלישי בבוקר. הוא היה חלש ורזה, בקושי יכול היה לנוּע או להרים את ראשו. גופו היה רק עור ועצמות, אך עדיין פניו היו יפות, זורחות באור רך של אלכימיה-פנימית, של מי שמתכונן למסע ארוך.

כל משפחתי היתה שם איתו, ליד מיטתו. לא ידענו כמה זמן עוד יהיה כאן, אבל ידענו שכל נשימה שהוא נושם הינה יקרת-ערך, שכל רגע הוא עולם ומלואו. אף-על-פי שגופו היה שברירי, מחשבתו היתה צלולה, והוא היה מסוגל לתקשר איתנו.

שאלתי אותו איך הוא מרגיש, והוא ענה: "אני צמא, כל-כך צמא. אבל אני לא מסוגל לשתות. אני חולם בלילה על כל הנביעות והמעיינות המתוקים שהרווּ את צמאוני.
היה מעיין אחד במדבר, ועוד אחד בהימלאיה. במיוחד אני זוכר מעיין שמצאתי בהרים ביוון. הייתי יושב ליד המעיין במשך שעות, חופן מים בידיי לשתות מהבריכה הקטנה עד שהרוויתי את צמאוני. ואז הייתי מתחמם לי בשמש, עד ששוב הייתי צמא וחוזר לשתות ממי-המעיין. לא היה לי די מהמים המתוקים, הצלולים האלה... אני כל-כך מתגעגע לטעם שלהם."

באותו הלילה הרן נסגר כמו פרח באפלה. הוא שכב במיטה, עיניו פקוחות לרווחה, נשימתו מהירה ורדודה. הוא כבר לא יכול היה לדבר, אבל עיניו הפקוחות שיקפו מאבק פנימי. לעיתים עקב אחרינו במבט עירני, קשוב, מודע לכל הקורה סביבו. וברגעים אחרים, היה מבטו רחוק, מפליג באוקיינוסים אפלים, רחוקים, ללא חופים.
בכל אותו הלילה ובבוקר שלמחרת הרן נאבק כך, מסרב לעצום את עיניו אפילו לרגע, מִפּחד שיישמט ללא-שוב.
ואנחנו ישבנו לידו, ידינו על גופו השברירי, לוחשים לו מילים של נחמה, של אהבה. נראה היה שכל ישוּתוֹ היתה נתונה במאבק עז בין שני הנפילים – החיים והמוות. וביודעו שהסוף קרֵב הוא נאחז בחיים בעוז, נאבק לעוד נשימה, לעוד קרן אור.

אחר הצהריים הורעה נשימתו. עיניו ביטאו אי-שקט. חיבקנו ונישקנו אותו, ודיברנו אליו ברכּוּת.
"אנחנו שולחים אותך לחופשי, הרני, לעשות את מה שתמיד רצית. אנחנו משחררים אותך ומבטיחים שנסיים את כל מה שהשארת לא גמור. אנחנו מודים לך על האהבה והיופי העצומים שהבאת לחיינו, ועל ההזדמנות שנתת לנו ללמוד, לאהוב, לגדול. וכאשר תהיה מוכן – תוכל להניח לגוף הזה ולעוּף, כמו שתמיד חלמת, לעוף מעלה אל תוך הזוהַר. ואהבתנו תעלה איתך ותלווה אותך הביתה, למקום בו תמצא את משאלת לבך האמיתית, את החופש שתמיד חיפשת".

אט-אט שָׁקְטָה נשימתו. פניו נעשו שלווֹת. והיה רגע של קדוּשה, התגלות של הנשגב,
ואז – קול דממה דקה.
הרן האהוב שלנו נפטר.

מוזר לי לכתוב את המילים האלה כאילו הן מציאוּת. אך הן אמיתיות, אמיתיות כחלום בהיר. ועל אף שליבי עוד לא התעורר למלוא המשמעות, ישנם רגעים קטנים של הבנה, ניצוצות בהירים המתגלים דרך אהבה אינסופית לאחי היקר, והכרת-תודה עמוקה לכל מה שאי-פעם חיבר בינינו – היופי שחלקנו בעיניים בוהקות, הכאבים שהלמו בחזנוּ וגרמו לנו להתכווץ, השיעורים שלמדנו בשמחה ובצער.

זכיתי, הרני יקר שלי, להגיע אליך בזמן, לחייך אל תוך עינייך המאירות, לנשק את מצחך בעודו חם למגע שפתיי.
זכיתי לדעת ששמעת את ברכּתִי, כי בליבי אני מרגיש שבתום המאבק מצאת שלום, הגעת הביתה לבסוף.

עדן