בתום המסע רב הקושי ורב היופי
בלוויה. קראה מיכל

הרניק שלי,
ילָדתי אותך לחיות בתוך העולם הזה, ביופיו ובקשייו, אבל אתה מִשּחר ילדותך, בחנת את שאלות קיומך, נגעת שוב ושוב בקצוות חייך, בקצוות דאגתנו ואהבתנו.
במכתב שכתבת בהיותך בן תשע-עשרה, בדיוק במחצית חייך,  אתה מתבונן על ילדותך המוקדמת דרך התמונות שבאלבום המשפחתי וכותב לנו:

"ראיתי איך נשאתם אותי על כפיים במבט מתענג, במעין יראָה, ודומה שחשתם שמתנה גדולה ניתנה לכם - האפשרות ליצור יצירה משל עצמכם, ובה כל תקוותכם וכל מאווייכם."
ניסיתָ להבין אז, בין ילדות לבגרות, מה הם הכוחות המטלטלים אותך במים-רבים. אתה ממשיך וכותב באותו מכתב:
"אני כספינה השטה בלא-ביטחה בימים סוערים, מנווטת, שוצפת בין השִרטונים המאיימים לכלותה.
ואתם מושיטים לי את ידכם הטובה לאמור: אחוז בה. אך ידכם אינה מגעת, וגובר וכבד כאבכם עד מאוד.
אתם הגלים המתדפקים על ירכיתי ספינתי, בניסיונכם הנואש להרחיק אותה מהשרטונים בלב הים ולנווטה בבטחה. אך אני, האוחז בהגה, מוביל את ספינתי לאותם חופים הרי-אסון, אל עבר ההתרסקות הבלתי נמנעת."

האסון לא נמנע. ועכשיו, בן שלי, בתום המסע רב הקושי ורב היופי, אני יודעת שבאמת ניתנה לנו מתנה גדולה, לחיות איתך, להרחיב באמצעותך את גבולותינו, לזכות בכל היופי והחכמה, והקשב, והעומק, והכאב והנגיעה שהבאת לנו.

ומים רבים, וימים רבים, לא יכבו את האהבה.
אמא