כתב אודי ליום הולדתו האחרון של הרן, בהיותו בן שלושים-ושבע.

הרן בני,
כשהיית בן שמונה-עשרה, בן פחות ממחצית חייך עד עכשיו, כתבתי לך את הדברים האלה:

שֶבגרתָ בלב חכם וחם 
בִּמרוֹמי בדידוּת-ההר
ובעִמקי צלילוּת-הים.

עם תבוּנת-הלב ועם תבוּנת-היד, 
שִׂמחת השׁנַיִם ועצֶב האחד, 
עם קסם החלוֹם 
ועם פּשׁרוֹ החי, החד.

לְהלֶךְ בעוֹלם שהוא כְּאֵב והוא פרידה
והוּא מסע קסוּם בארץ אגדה
והוא תקוה, שִׂמחה ונחמה.

וּבצאתךָ לדרכּךָ יִהיוּ עמךָ בצקלונךָ על שֶׁכֶם
מילִים, דברִים אשר גוּבּשׁו ללחשׁ-קֶסֶם
באבן-חכמים חוּשלו עפרוֹת הארץ לזהב, 
כּטבעוֹת-עוֹצְמה.

ותהלךְ -
רוֹאה ונִראֶה
חוֹלם והוֹוֵה
אוֹהב ונאהָב.

*

מאז עברת הרבה מסעות. לא כולם היו קסומים, לא כולם בארץ אגדה. לא בכולם היו שמחה ונחמה.
אותם דברים שחיפשת עד אז בין סלעי השחמון לבין ים-סוּף, המשכת לחפש מאז בין הרי ההימלאיה לכף התקווה הטובה.
לא פעם איבדת את התקווה. אבל היה איתך לבך שבגר חכם וחם, היו איתך ההרים, הים, הכיסופים למרחבים, למעוף, לחופש.
ובצד הרבה סִיגי עופרת שהרעילו את ימיך – נשאת איתך גם אבן חכמים, שידעה לחשל את עפרות הארץ לזהב.
לא פעם השתמשת בטבעת העוצמה כדי לנווט את חייך בעולם שהִכביד עליך את עוּלוֹ.
לא פעם הפכה טבעת העוצמה הזו לשרשרת כובלת ומכבידה, כמו הטבעת האחת של פרודו. ונשאת אותה עד הנה – לא מאמין שתגיע.
בדרך למדת דברים רבים, ובאותה הדרך גם אנחנו למדנו ממך הרבה דברים, ועדיין אנחנו ממשיכים ללמוד ממך כל יום.
למדנו בדרך הקשה, הקשה מאוד.
נדמה שתמיד רצית גם לרפא – לא רק את הכאב שלך, אלא את כאב העולם, את כאבנו. התעקשת לחפש את החופש. התעקשת שגם אנחנו נשתנה, נלמד להיות פחות טרודים ודרוכים, יותר נינוחים ושמחים.
רצית שגם קלוּת המשחק תהיה.
רצית קשר של אמת, בלי לזייף, בלי להסתיר, בלי להתגונן מדי ובלי להגן עליך מדי.
ולפעמים הרצון הזה, הטוב והתמים, הפך להיות נשק כואב בידיך – כשכיוונת אותו אלינו ואליך.
ואולי לאט-לאט אנחנו לומדים להתיר את הסבכים בין כל בני-המשפחה, למצוא נתיבים טובים יותר, שלווים יותר, בדרך הסוערת הזאת.

אוהב אותך מאוד,
אבא