ברכה מעילם להרן, ביום הולדתו האחרון

ה' שבט תשס"ז, ‏24 ינואר 2007

הרניק, אח שלי יקר,
ברכה ליום הולדתך השלושים-ושבעה.

אני חושב עליך הרבה מאוד. כל יום. כמה פעמים לאורך היום. בדברים קטנים שמזכירים לי אותך. בדברים שמזכירים לי את מגע חייך בחיי.
בנסיעות בצפון כשאני מסתכל על נוף שיחים ואבן. כשאני מנסר עץ. כשהאוויר מתקרר ומגיע החורף. במפגש שלי עם צמח. כשמופיע על צג הטלפון שלי מספר של מישהו מהמשפחה. כשאני שומע שירים מסוימים ברדיו. כשמישהו חולה. כשאני עושה מדורה או סתם מריח ריח מתקתק של עשן. כשאני חושב מחשבות של העתיד.

והמחשבות עליך, עם החיים כל הזמן נוכח המוות, מעלות בי תחושות חזקות, זיכרונות מסוגים שונים. תובנות, תמונות ורגשות. מעין מחול מתמשך שיש בו יופי וכאב ורוך ואהבה ופחד ותקווה.

לא פעם מזדחלת לי המחשבה על הרגע שלאחר מותך.
מה אגיד על הקבר? מה אגיד עליך? לךָ? מה אגיד על החיים האלו? מה יש להגיד לנו – הנשארים, על כל אלו?
והלב שלי מתקומם אל מול המחשבות האלו! מסעיר את דמי, כאילו להוסיף נשימה, חיים. אבל המחשבות מפעפעות כמו מים, מזדחלות, לא מרפות, הופכות את נפשי.

החלטתי לשתף אותך במחשבותיי.
החלטתי לכתוב לך אותן. לא כהספד בחייך.
כברכה.
רציתי לכתוב ולומר לך את מחשבותיי בחייך.
כברכה לחייך.
אמרתי לך באחת משיחותינו פעם, כמה אני חושב על שִמך היפה וכמה הוא נושא את חייך. כמה הוא מקיף את הווייתך. הרן. איש הרים. אמן המגע הרך, של אדם חי, בסלע הקשה של מציאות חייך.
בעל תבוּנת האבן המוצקה, יודע אותה לעומקה. למוד תהומות ומצוֹקים (ומצוּקות) ומעמקים וגאיות. מתפעם מהמגע הפשוט בכל צעד. חווה אותו בכל הווייתך. צמא פסגות, חולם מראות ומרחבים, מוקסם מיופיו של פרח זעיר, עיקש בין הסלעים, מצורתה של אבן הנקרית בדרכך.
ביום צועד עיקש, כבד את חומם הרב של הסלעים הניצבים כמו להתריס לנגד עיניך המביטות מעלה. אותם סלעים המשתרעים למרגלות רגליך הנמשכות מטה, כמו נאבקות-המשך-טיפוס. מלקט בצימאון כל שביב של נוף, מבט רחוק, בהיר, מלא. שותה את המרחב הרב המציץ בין הרכסים.
בלילה הפנימי נושם לתוכך באומץ, מלוא הריאות, את האוויר הקר, הד ההרים, שצינתו צינת סלעים מבוקעי רוחות, נושם אותו אל תוכך, סופג ממנו יום עבר. מחייה בו נשמתך. גופך. מחייה בָּקושי, איש הרים.
הרבה אני חושב, אילו כוחות, כוחות של איש הרים, היו לך, בעוברך דרך קשיים כל-כך גדולים, בתהומות של דיכאון אשר נדמים בלי-קץ, בייסורים רבים של נפש. בבדידות הכאב שאין בו שותפות של חלוקה. אילו כוחות צפונים בך. ואיך נשמרתָ מחספוס של כפותיך הרכות, של נשמתך העדינה. איך חושיך מרגישים כל-כך, עֵרים.
ואיך לבך מתפעם מכל חלום ושאיפה. איך לא כבו בך חיים בסלע הקשה והאכזר. אילו כוחות של איש הרים. של נפש חפצה. כמה תמימות ורוך של ילד, מתחת לזקן המסוקס. איזה מגע של רוך כמו מי-תהום, חבוי מתחת לקליפת קשיות שריריך.

אני זוכר היטב מתי ואיך נכנסת לתמונת חיי, לתודעתי ולליבי. כמעט שאין לי זיכרון שלך בילדותי. בשנת הבר-מצווה שלי, לאחר ריב שלי עם ההורים, ברחתי לחדרך. אתה לא היית אז. היית בצבא. נכנסתי לחדרך וגיליתי עולם של תקליטים שלא הכרתי. ישבתי שם בחדר כמה ימים ברצף, גומע לתוכי בהתרגשות-גילוי תקליט אחר תקליט. מזרים לתוך נפשי נהרות צלילים, שוטף-מְחַיֵּה פינות של רגש, עולמות קסומים, שונים ומורכבים.
טום ווייטס בתופים-מכים וקול צרוד, רוכב לפתע על צלילי פסנתר ספוג אלכוהול בפאב חשוך. ופינק-פלויד וג'ניס ג'ופלין והדלתות והביטלס. וג'אטרו-טול פורצים לנפשי בגיטרות עם דיסטורשן וחליל צד קסום. וקינג-קרימסון שצובעים בי עולמות. ומריאן פיית'פול ולאונרד כהן שפעפעו בי אהבה ועצב. ועוד ועוד.

אני זוכר איך התרגשתי מהגילוי של עולמך. גילוי עולם של אח גדול. ביליתי שם ימים שלמים, בחדר הסגור. מקליט שלושים קסטות ברציפות. כמו מפגש של הכרוּת איתך, מאחורי גבך.
אחרי חודשיים או שלושה, בל"ג בעומר, יום הולדתי הארבעה-עשר, הזמנת אותי אליך לירושלים להופעת ענק של ג'טרו-טול... בעבורי היתה זו פגישתנו הראשונה.

ואחר-כך לקחת אותי לטיול של ארבעה ימים במדבר יהודה. לעין-נמר ועין-צפצפה. שם לימדת אותי לראשונה מסודותיך. הכרת לי את המדבר. ההליכה בין הסלעים. הארוחות המדודות. והשפע שבשתיית תה כוכב על מדורה עם תמרים ואגוזים. וידיעת השקט. וההתבוננות בטבע המגלה בלחש סודותיו. שם לימדת אותי לדעת את האש. דרכיה ונשימתה. את נשיפת-חייה בגחלים הרוחשות. כיצד למצוא את העצים למדורה במסתורם בין הסלעים שטופי השיטפונות. והיכרות עם טריסטרמית שחורה, כתומת כנף, שבאה לסעוד את ארוחת הבוקר. וידיעת הגוף בהליכה עם משא כבד. ושיחה ראשונה של נער על אהבה, לאור המדורה, ועוד ועוד...

ואחר-כך המכתבים מאפריקה בהם פתחת בפניי עולם ותרבויות. ואת יופייה של נפשך. ועוד שנים של מסעותיך בעולם, והיכרוּת עם נטע ומפגש ראשון שלי עם דיכאון הרחק במרחבי יפן. וגואטמלה ולימודי הספרדית ואז וונסה. ועוד ועוד, שלחת לי עולם. בתוך מעטפות נייר עדין וכתב יפה, צובע דמיוני בתיאורים של טבע ואדם.
וכשחזרת, המפגש גם עם קשייך. הדיכאונות המתמשכים, מכים כמו גלים בנפשך. והכאב וחוסר האונים. וגם עין הוד, ויופי ובנייה. ואחר-כך אדמה והבית המדהים שלך, שהוא כל-כך אתה בפאר ובצניעות. בחיבור של מורכבות ופשטות ביופי רב. עם ימים ושבועות וחודשים ארוכים של עבודה ובנייה משותפת. והרבה קושי בתוכך, ובינינו. והרבה רגעים יפים. ואהבה. ומאבקים קשים. וכאב. וריחוק. וחיפוש ומגע ולמידה.
לָמדתי אותך הרבה, אח קשה-רך שלי.

באחת מפגישותינו האחרונות בביקוריי בימי שלישי, כשדיברנו על יום הולדתך, הזכרת לי שנדבקת בנגיף האיידס ממש ימים ספורים לפני יום הולדתך העשרים-ושמונה. לפני תשע שנים. חשבתי לעצמי על הברית שבחרת לכרות אז בינך ובין הסלעים הקשים. כאילו בחרת להניח על נפשך חישוק נוסף, סוגר-מגביל ומגן-מחבק.
חשבתי על תנועת המלקחיים הסוגרת שמצידה האחד הדיכאונות – מי-התהום הנפשיים שעולים ומציפים אותך בתקופות ובימים, ומצידה השני האיידס, הסרטן-הנפשי הארור הזה. הסרטן-הנפשי הזה שאט-אט שולח גרורותיו אל כל אֵבריה של הנפש. תחילה לדמך וגופך ושריריך. אט-אט הוא מתפשט ומקנן בתודעתך ורגשותיך. ברקמת-קשריך, חבריך. משפחתנו. פולש ומזדחל אל רקמת החיים. ובתנועה שלובה ועמוקה עם נוכחות הדיכאון, הוא מכרסם אט-אט בלשד-החיים – האמונה והתקווה.

ואתה, אח יקר שלי, איש ההרים, שקשיי מסעך ניכרים בכל הווייתך, מקשים אט-אט את נפשך, את רגשותיך, מחשבותיך, חלומותיך, אמונתך. בקושי שמקרין על אברי גופך, שריריך, הליכתך ותנועותיך, נוהגיך, תווי פניך. אתה, יקר שלי, אהוּב, למוד חייך. מלא תבוּנת הסלע-הקשה. אתה יודע גם פסגות, אוויר הרים, ומרחבים אין-קץ. אתה, למוד המאמץ, יודע כוחותיך, שרירי הנפש, גמישותה, מעיינות האמונה הנסתרים, הפנימיים, משקים כמו דבשת של גמל, נפשו של הֶלך ההרים.

זכור היטב, אח יקר, אהוב. האיידס לא סופני. לא סופני. לא סופני. גם לא הדיכאון. אין מחלות סופניות. גם לא המוות הטבעי שבזקנה. הוא מתמשך וחי ברקמות. נמשך אל החיים.
רק מחלה אחת היא סופנית. אחת בלבד. מחלה של רוח ושל נפש, המחלה האיומה של חוסר הדבקוּת בחיים. מחלה שמוּפעים רבים לה, באיידס ובסרטן, בעוני ובתאונות דרכים ושאר מיתות נוראיות שיש בהם גדיעה. רק הם סופניים. ידי אדם. רפיון ידי-אדם.
כי הדבקות בחיים וריבוי החיים, גם על סף המוות, מכוונים ומתמשכים אל החיים ומִשכם, לא אל סופם.