מכתב מנעמה אורי, בשנה האחרונה לחיי הרן

הרן יקר ואהוב, שלום לך,
[---] השיחה איתך בטלפון הזכירה לי דברים טובים ועוררה בי הרבה מחשבה. כשהתקשרתי הכנתי את עצמי לשמוע קול חלש שיוצא מגוף חלש, אך כרגיל, כמו בהזדמנויות אחרות בעבר, הפתעת אותי בעוצמות הטובות שבקעו ממך, יחד עם קולו של ילד שרק התעורר מהשינה.
שוב נוכחתי לדעת עד כמה אתה אדם חזק וחכם, ועד כמה החזות השברירית שלך מכסה על כוחות נפש אדירים (שכידוע לנו – כשהם מכוונים פנימה הם יכולים להחריב שם בפנים הרבה חלקות טובות...).
אני יודעת שמתוך המאבק להיות שונה, הזכות לחשוב שונה, מתוך הקושי –   מזדככים הדברים הנפלאים ביותר.

אני חושבת עלייך הרבה, בנסיעות או בזמן של שקט, בתחושה שאנחנו כבר היינו כאן פעם ביחד, שדמותך כבר ליוותה אותי פעם. אולי ככה זה כשיש משהו עמוק וקרוב בין אנשים.
ואתה, יקירי, אחד האנשים היפים והטובים ביותר שפגשתי – גם אם אתה לפעמים לא חושב כך על עצמך. אז "דע לך", שאתה בשבילי שירת העשבים. אתה, בחזות הגִבעולית שלך, בעצם קיומך, שר את השירה הזאת, שאנחנו – אנשי העמל האינסופי, שרים תוך כדי עשייה.

אני שולחת לך, איש יקר, עוד ועוד טוּב ועדנה, ומעבירה לך כוחות טובים של ריפוי, של אהבה ושל שמחת חיים.
אני מחזיקה לך אצבעות ומתפללת שתעבור את השלב הזה בַמחלה, ושתקום להלך וליצור ולאהוב כמו שאתה יודע, ומקווה שבקרוב ניפגש, ואוכל להראות לך דברים טובים ויפים ולראות את היופי שלך, הפנימי והחיצוני, ולחבק אותך.

נעמה