מכתב מאמא, בתקופת השירות הצבאי, כששהה ברפיח.

הרניק שלי. בני היקר.
אני חוזרת וקוראת פעם שלישית במכתבך הכואב ומלא הזעקה, וליבי מתכווץ מצערךָ, מתחושת התסכול והזעם שבַּמפגש הזה שלך עם מציאות בלתי אפשרית, שגורמת לאנשים רבים כל-כך להעלות ולהוציא את החייתי והמכוער שבתוכם.

בלי לשאול את רשותך נתנו לעופי ולבנים לקרוא במכתבך. הם נסערו מאוד ממנו – עדן כתב לך מיד מכתב. עופי הסתגרה בחדרה, ומילאה בלוקים שלמים של תשובות (שבטח לא תשלח...).
עדן ניגש אלי עכשיו, בעוד מכתבך בידי. הוא הציץ ואמר: "את הקטע הזה קראתי המון פעמים" – זהו החלק שבו אתה מספר על הנסיעה לרפיח בלילה, ואורות המחסום שהעלו בדמיונך אורות אחרים, בבית. הרגשת הניגוד. הרגשת הגעגוע. הדמעות.
עם כל המחיר הכבד שמשלמים אתה, ובְּרָם, אבל גם החבר'ה שהאלימות דווקא מלבָּה אותם בתוך מחזה הטרוף הזה (שלא לדבר על המחיר שמשלמים העצורים והמוכים והנרצחים) – אני חושבת אם יש במה שאתה עובר גם מרכיבים שיכולים לתרום לך, ואני מוצאת שהם לא מבוטלים, עד כמה שזה נשמע אירוני.
ראשית – הדילמה האמיתית שאתה נמצא בה מחייבת אותך להגדיר בצורה ברורה, לך ולסביבה, את סולם הערכים שלך, ולברר לעצמך שורה של שאלות אנושיות, פילוסופיות וחברתיות.
אני מאוד גאה בכוח שלך, הרניק, לתת לעצמך תשובות וללכת איתן, גם אם נדמה לך שעוצמת התגובה שלך כהתה ואתה "מתקרנף".
אין זה כך, הרניק. זה ברור שפועל כאן גם תהליך של הסתגלות הכרחית, והוא אנושי, בריא וחיוני. אל תרגיש שאתה "בוגד באמיתות הפנימיות" אם אינך סובל כל שנייה, ואם אין בכוחותייך להילחם בכל המצבים נגד מה שנראה לך עוול ראוי למאבק. זה מבטא את היכולת שלך המתפתחת לשרוד גם בתוך מצבים קשים מאוד.

ועוד. כל מה שאתה פוגש בימים האלה נובע מרפרטואר ההתנהגויות האנושיות.
אני חושבת שבמפגש הזה שלך עכשיו עם תגובות ורגשות שמציאות כל-כך נפתלת מעוררת – היא התנסות אשר באיזשהו מקום מעשירה את היכולת שלך לראות ולהבין את העולם.

*

אני יושבת במרפסת הדרומית. שעת בוקר ריחנית וקרירה. המטפס שולח את זרועותיו הירוקות בתעוזה לכל עבר. ציפורים, מזגנים, טווס צורח בפינת החי. המשור החשמלי של דוּדי גוזם לא רחוק. ניאגרה של השירותים אצל השכנים. קולות בוקר בקיבוץ. השגרה המיטיבה. הקצב הנכון.
כמה כל אלה מנוגדים להוויה שבה אתה חי עכשיו.

אוהבת אותך מאוד ומאמינה בך,
אמא