מכתב למשפחה. ניאַרְקוּלְיַין, גבעות צֶ'רנגני, קניה.

4.7.1992

בני משפחתי האהובה והרחוקה,
זה זמן רב שלא כתבתי לכם. דומני שמאז לאמו האי.
כותב לכם עכשיו מאזור יפהפה אשר נקרא גבעות צ'רנגני, אזור גבוה מאוד של הרים וגבעות מוריקות במערב קניה.
נטע ואני המשכנו מלאמו בדרכנו חזרה לניירובי, במטרה לפגוש את משה ולקנות עורות [מטרתם היתה להכין עבודות מעור].
בעיר בשם מלינדי האוטובוס עצר להפסקה. אגב חיפוש אחר מים נכנסנו למסעדה ולהפתעתנו – יושב לו שם ואוכל, מי אם לא הדוד משה! נשארנו, אם כן, עימו ועם ידידה ומשם המשכנו בטרמפים על גבי משאיות פתוחות וטנדרים עד למפרץ המפורסם של קליפי. מה אומר ומה אגיד, תיאוריו של משה אודות המקום לא נפלו במאום מהמציאות. המקום הוא אחת השלוחות של גן-עדן.
למזלנו הרב (כידוע) מכונית של אחד האירופאים שחיים בקליפי הובילה אותנו הישר לאחד הבתים המקסימים ביותר באזור (ובכלל).

יָשנּוּ שם בלילה הראשון בתוך בית-חלומות ממש, השייך לאיטלקיה, צלמת-סופרת, אשר נמצאת כרגע בדרום אמריקה לצורך מלחמתה בכריתת עצים ביערות-העד.
על הבית, על בית-החוף ועל הסירות שומרת משפחה של אנגלים (זוג ותינוק בן שנה) אשר מטיילים בעולם כשש שנים וגרים ביאכטה. הם נתנו לנו את הבית ללילה הראשון ולאחר מכן יָשנּוּ בבית-החוף.
בתמונות שיגיעו תוכלו לראות מתוך הים את בית-החוף ומעליו משמאל את הבית של האיטלקיה, טובלים בצמחיה, בבוגונביליות ובעצי באובב יפהפיים.

בקליפי, במעגן יאכטות, מצאנו מודעה על יאכטה קטנה בשם  RABEL , בעלת שני מקומות שינה בתא קטן ומעט מכשירי ניווט ומנוע קטן, וכל זה במחיר מגוחך של כ-$2500.
ביררתי קצת והתחלתי ללמוד את הנושא, אפשרויות שייט, מכשירים, מפות, החיים על היאכטה, ולגבי טיבה של זאת המסוימת בעזרתו של "הבעל בית" שלנו, שכאמור צף מזה שש שנים. מבירורים ראשוניים זאת מסתמנת כקנייה מפתיעה לטובה, אם כי דרושות בדיקות נוספות רבות.  

משה נשאר בקליפי ואנחנו חזרנו שוב לניירובי ברכבת-לילה, במטרה להצביע [בבחירות 1992].
הגענו בבוקר יום הבחירות לשגרירות ושם, למורת רוחנו, נאמר לנו שכל ההצבעות של ה"חוּלניקים" נגמרו לפני כ-10 ימים... חזרנו מאוכזבים למלון, וכדי לשפר את מצב רוחנו הלכנו לשוק לקנות עורות.
באותו הערב פגשנו שלושה חבר'ה שהתכוונו לנסוע למחרת לגבעות צ'רנגני. קפצנו על המציאה והצטרפנו.

נסענו בדרך יפהפייה, חולפים על פני כפרים, אגמים, יערות, שדות, זברות, קופים ועוד. לאחר כשמונה שעות נסיעה הגענו עד לעיר קטנה בשם קיטאלה. עשינו מעט קניות בשוק והמשכנו לכפר בשם מקוטאנו בעזרת "מאטאטו" (מעין מונית מקומית – בדרך כלל טנדר, אשר דוחס מאחור עשרים איש ואף יותר! מאטאטו פירושו שלוש, על-שום המחיר המקובל). שם ישנוּ בספק בית-מלון ספק בית-זונות, והמשכנו שוב במאטאטו לכפר קטן בשם קביצ'-ביץ'. ושם החל הטיול.

לפתע אתה מוצא את עצמך בראשי גבעות עטורות ירק ועצים ופרחים, המתנשאות לגבהים של עד 3400 מ' ויותר.
בעונה זאת של השנה יורד מדי יום גשם כבד לפחות פעם אחת ביום, והעננים בהתאם לשעה עולים ויורדים, כך שלפעמים הם מעליך ולפעמים מתחתיך ולפעמים אתה בתוכם ממש.
קשה לתאר את הנוף שמשתנה כל הזמן ועשיר בצורה מעוררת השתאות בירק וצמחים ועצים אשר גדלים בכל פיסה אפשרית של האדמה החומה-אדומה הכבדה הזאת. ההסבר הטוב ביותר, שוב, יהיה בעזרת תמונות.

מקביצ'-ביץ' המשכנו להר מבודד, משהו בסגנון הר תבור, בשם מרקוקוי, אשר למרגלותיו זכינו להופעת שירה ונגינה יפהפייה של המקומיים במיסיון קטן.
לבד מהמקומיים אשר גרים באזור מרקוקוי, ושייכים לשבטים קיו ומרקווט –  כל שאר המקומיים בגבעות צ'רנגני שייכים לשבט הפוֹקוֹט.

הפוקוט ברובם הגדול חקלאים. הם מגדלים בעיקר בקר וצאן ומעט ירקות כגון תפוחי-אדמה, סוּקוּמָוִויקי (מעין תרד), ותירס המשמש לקמח-תירס בלבד. למעשה האוכל המקומי מצומצם בצורה מפתיעה ומורכב מ"עוּגָלי" – מעין בצק כבד מקמח תירס ומים בלבד, סוּקוּמָוִויקי ותפוחי-אדמה, וזהו!
מצרכים בסיסיים ביותר כגון לחם, סוכר, אורז, ירקות ופירות לא ניתן להשיג כאן. ישנן גם מעין "מסעדות" קטנות המכונות הוֹטל, שם ניתן להשיג מגוון "רחב" של מוצרים הכולל: תה בחלב, "צפטי" (מעין מלווח) ו"מנדזי" (מעין סופגניה מקמח-תירס).
חשמל מעולם לא הגיע הנה ולמרבית הכפרים אפילו אין דרך עבירה לרכב 4x4 , רק שבילים קטנים אשר עוברים בתוך יערות יפהפיים או דרך כרי דשא נרחבים.
לאנשי הפוקוט שפה משלהם, אך מרביתם דוברים גם סווהילית וחלק קטן אפילו אנגלית, אם ישנם באזור מורים (בדרך-כלל המורים מגיעים משבטים אחרים, והם תמיד דוברים אנגלית טובה). משא-ומתן בסדר גודל מקומי נעשה על-ידי מעט המילים שלמדנו בסווהילית או על-ידי אנגלית.
 
כך המשכנו בערך כשבוע עם אותם ארבעה חבר'ה, עד שלבסוף מאסנו בריצה שלהם דרך הנוף, מבלי לעצור להסתכל ולדבר עם האנשים וללמוד את דרכי חייהם.
הגענו לכפר בשם סינה ושם נטע ואני נשארנו כיומיים, בעוד שהאחרים המשיכו בשלהם. עובדה זאת חייבה אותנו ללמוד מהר עוד מילים בסווהילית ולהתמצא באזור בלי מפה (מלבד זאת שנטע העתיקה ביד, בצורה סכמתית, לפני שנפרדנו מהשותפים שלנו).

התיידדנו בסינה עם מורה מקומי אשר ארח אותנו בביתו ולימד אותנו את מאכליו ומנהגיו. אבל האווירה בכפר לא היתה נוחה. המקומיים, אשר לרוב הם חביבים מאוד ואדיבים, משום-מה החמיצו פנים. ובכלל, בכל מקום אליו אנחנו מגיעים, אנחנו זוכים לצחקוּקים ומבטים מסוקרנים של המקומיים, הילדים בעיקר. הם מסוגלים לשבת סביבנו מרותקים שעות ורק להסתכל על צבע עורנו ועל מעשינו.
המשכנו, אם-כן, בחיפושינו אחר מקום שבו נוכל להישאר ימים מספר, לטייל באזור בלי התיקים הכבדים, לדבר עם הפוֹקוֹטים. ללמוד סווהילית ואת אורח חייהם.
עד שהגענו הלום.

המקום נקרא ניאַרְקוּלְיַין -  ארבע או חמש בקתות חמר עגולות בעלות גג קש בצורת חרוט ובית-ספר. (מצורף ציור של ביתנו בימים אלה). 

המקומיים אדיבים והמקום, שהוא מהגבוהים באזור, בעל נוף יפהפה. מובן שהתאהבנו מייד בכפר והחלטנו להישאר כאן מספר ימים.
למזלנו – שוב – התיידדנו מייד עם המורה המקומי בשם ראובן (משבט הלוּייא) אשר מארח לנו לחברה, מלמד אותנו סווהילית, המקצוע האהוב עליו, והוא אף העמיד לרשותנו בקתה של אחד המורים אשר נסע מפה (זאת שבציור).
הבקתה קטנה ועגולה עם מדורה בתוכה (בלי ארובה, כך שהמקום מוצף עשן בצורה מצחיקה. כשהמדורה דולקת כל הבקתה נראית מעושנת). יש בה מיטה קטנה מבמבוק ושני שרפרפים – בית לתפארה.
ראובן בחור נחמד מאוד ובודד. יחד איתו אנחנו מבשלים ארוחות ומשוחחים או הולכים להביא מים בג'ריקנים או לקנות מחווה שכנה כמה תפוחי-אדמה וסוּקוּמָוִויקי.
עד כאן על מעשיי בצורה מפורטת ככל שיכולתי.

ואתם חמודים, מה אתכם? [המשפחה עמדה לעזוב את אילות באותו קיץ]
יתכן שכאשר המכתב הזה יגיע כבר לא תהיו יותר באילות. בוודאי כבר יש לכם מכונית חדשה ולעופר [החתולה] ודאי נולדו כמה כדורים קטנטנים חמודים, ופרודו [הכלב] ודאי משתגע...
ואתם, אחיי היפים, ודאי עצובים מהפרידה מן החברים והבית והנוף. ואת, אמא, ודאי עובדת בגן החדש, עדיין המומה מן המעבר וטרודה באריזה ובפירוק ובעיצוב הבית החדש. ואבא ודאי מסתובב בוולוו מקליניקה לקליניקה מוצף בעבודה ויוצר קשרים חדשים...
ובערבי יום שישי אתם יושבים ביחד בבית, ומוזר –  אותם החפצים באריזה אחרת, ואני רחוק והחברים רחוקים באילות...
 – איך היתה הפרידה? ומה שלום הנהרים שכבר חזרו מחו"ל ושוב נפרדו מכם, הפעם לא בשביל טיול? ונעם ויעל החמודים ודאי עצובים באילות, בלי משפחת גל. וקשה. וקשה להכיר אנשים חדשים, עבודות חדשות, נוף חדש, בית חדש.
תהיו חזקים אהובים שלי. למרות שאני לא אתכם שם, אני חושב עליכם פה הרבה ומתגעגע ואוהב ומלווה.
גם לי קשָה הידיעה שנגמר הבית באילות, ואני כותב לכם לבית לא מוכר שקשה לי לדמיין אפילו.
אבל אתם תצליחו, אני סומך עליכם ומאמין בכם. אתם תוציאו הרבה טוב מכל ההתחדשות החשובה הזאת, ואני גאה בכם!

מסרו ד"ש והרבה אהבה לכל אהוביי הרחוקים. אני מצרף מעט מטבעות קנייתיות והרבה אהבה וגעגועים. המשך יבוא.
אנא כתבו והרבה על הקורות אתכם. כמעט ושכחתי – ד"ש לסבתות וברכות לחמו ואילן שבוודאי נישאו.

אוהב,
הרן