9.4.1999. מנוף.

הוֹלה ואנסה! מה שלומך?
קצת קשה לדחוס במכתב את כל האירועים שהתרחשו בתקופה שעברה מאז שדיברנו, כאשר היית בגיאורגיה. אעשה כמיטב יכולתי לשתף אותך בתיאור ההתרחשויות באופן החי ביותר, בעזרתה של עופי (כן ואנסה, גם אני כאן... עופי).

אני מניח שאתחיל עם קצת רקע: חזרתי מיוון [ממפגש של הריינבו] בסוף 1997, ביחד עם רוֹזמה, במצב של דיכאון חמור. התחלתי להיפגש שוב עם תרפיסטית ולקחת פרוזק.
בהתחלה היה שיפור ניכר במצבי. חשתי שאני לא לכוד כל-כך בדיכאון. הרגשתי באותם ימים קל וחיוני יותר. הייתי בטוח שזוהי פריצת הדרך הגדולה שלי.
ואז, אחרי חודשיים בהם התבהרו הדברים בראשי, הבנתי שאני משחק בסכנה. אבל זה היה כבר מאוחר מדי... קיבלתי חום גבוה והייתי חולה מאוד במשך יותר משבוע. כשיצאתי מזה עשיתי בדיקות דם כדי להבין את סיבות המחלה. כאשר התקשרו אלי אחרי כמה ימים ואמרו שהרופא רוצה לדבר איתי – ידעתי מייד מה המשמעות של זה: אני נשא HIV. זה לא הפתיע אותי, כיוון שידעתי שרוֹזמה נשאית מזה אחת-עשרה שנים.

מוזר איך האירועים מכוונים את עצמם... פגשתי את רוֹזמה ביוון בדיוק יום אחרי שדיברתי עם חברה על HIV, ואני זוכר שהצהרתי בְּפָנֶיהָ שלווירוס ה-HIV אין אחיזה בי, כיוון שלא זו "המשימה" שלי לעסוק בה כאן (כך האמנתי). דבר נוסף שקרה מיד לפני שפגשתי את רוֹזמה – התחלתי לחוש שוב את גלי הדיכאון.
איכשהו, כאשר נפגשנו, היה נראה שהפגישה הזו מכוּונת היטב, כיוון שהיו לה הרבה "סימנים". קשה לי להסביר את המשמעות המדויקת מדוע בחרתי להיות עם רוֹזמה לא מוגן, למרות שידעתי מראש שהיא נשׂאית. נראה שזו היתה תערובת של תחושת דיכאון וחוסר ערך, והמשאלה הישנה שנשאתי איתי כל-כך הרבה שנים, להרוס את הקיום בתוך הגוף הזה. בנוסף לכל זה, הייתי לכוד באמונה שההצהרה-הפנימית שלי יכולה להגן עלי מפני הווירוס.
בשלב זה גלגל-החיים-הגדול החל לנוע באינטנסיביות מרובה. נפרדתי מרוֹזמה (נראה שמילאנו את הקארמה שלנו והמשכנו הלאה). מערכת היחסים עם הוריי נכנסה למשבר כאשר נודע להם מצבי, והם היו די בפאניקה. אני כשלעצמי הייתי עסוק בשמירה על הספינה שלא תטבע. באופן אירוני הרגשתי חזק יותר ממה שחשתי זה זמן רב, יותר בהיר וחי.
ה-HIV עורר אותי לבחון מחדש את ערך החיים עבורי. קשה ככל שזה נראה, בחרתי להתמודד עם הווירוס במלוא הכוח ולהשתמש בו כמומנטום לצמיחה. בחרתי בְּעוצמה בחיים.

היה עלי לחץ חזק להתחיל מייד לקחת את הקוקטייל, זו הייתה תקופה של בלבול גדול וסערת רגשות. לא אגרור אותך לתוך כל הפרטים. זו היתה תקופה קשה, נקודה. החלטתי לא לקחת את הקוקטייל בשלב זה, ולעשות כל מה שניתן כדי לשפר את מכלול הקיום שלי.
עזבתי את הבית היפה ששכרתי באמירים (וכשאני מציין את הבית ההוא, אני נזכר באירוע המדהים שהיה שם בדיוק לפני שנה, כאשר עופי היפה הזאת – שלא הייתה כאן שנה וחצי – הופיעה בהפתעה, בזמן שכל המשפחה חגגה שם את סדר הפסח, כשהיא מחופשת לאליהו-הנביא מהתנ"ך, סוג של סנטה קלאוס שאמור להופיע מחדש בכל ליל פסח).

עברתי לירושלים, לגור עם דרור ולוּנה, כדי לשפץ את הדירה הישנה שהם קנו ממש מעל השוק. במשך שלושה חודשים עבדנו ביחד, משפצים מבפנים ומבחוץ. זו היתה באמת תקופה חזקה ומיוחדת.
אחרי שעזבתי את ירושלים היו לי המון תוכניות. היצירתיות הייתה בשיאה! אך השפעת הפרוזק הלכה ונחלשה, ובהדרגה (אבל בבטחה) גיליתי את גלי הדיכאון בתוכי. סיימתי שוב בבית הוריי. (המילה 'דיכאון' צצה שוב ושוב... נראה שהיא מתקשה להיפרד ממני...).

ישנו סוג של טיפול ב-HIV שגילינו – זוהי דרך לחשמל את מערכת-הדם בזרם חלש. השגנו את המכשיר, ואף התחלתי להשתמש בו זמן מה, עד אשר – נחשי מה? – הדיכאון חזר שוב.
והנה אני כך – חסר יציבות, שביר, נאבק, מחבק את עצמי בחמלה, מתרומם ונופל שוב, נכנע, לוקח נשימה עמוקה, מרים את עצמי ומחליט להמשיך הלאה. ובתוך כל זה אני מוצא שאני צומח וממשיך לגלות את עצמי.
האם החוויה של התרחבות לממלכוֹת הלא-נודע יכולה להיות מתורגמת למילים? לא ממש, אני מניח, אבל אני בטוח שאת יכולה לקרוא אותה בין המילים. דבר אחד ששמר על יציבותו בכל התקופה הארוכה הזו הוא הגורל שלי. אני מחויב לנתיב חיי יותר מאשר אי-פעם. וזה מתגמל אותי.

השעה 1:40 לפנות בוקר. אני כבר מתעייף מלמסגר את החוויה שלי אל תוך המסך המהבהב, ועופי מתעייפת בגלל השעה. לא אמשיך יותר הלילה.

היה נהדר לשמוע את קולך בטלפון, כמו ניגון פעמונים של צלילים חמים ואוהבים.
חיבוקים ונשיקות משנינו, ומקווים לדבר או לראות אותך בהקדם!!!
אוהבים –
הרן ועופי


צילם: עדן