התחלה של מכתב שלא נשלח לנעם נהרי, חבר ילדות של הרן

20.12.1988. אילות

לך, איש הקשר שלנו בצבא,
מה עוד ייאמר על שניוּת נפשי זו החצוּיה, המתפתלת בינות קצווֹתיה המרוחקים של ההוויה האנושית?
לאחרונה נדמה היה כי אכן שוב חזרה אלי המנוחה, והרי היא שרויה על נפשי. אך הנה לפתע, מבּינוֹת יָמַי הבטוחים, המתנהלים בשלווה מיום-עמל למשנהו, פתאום צצה לה ועלתה שוב "השׂררה". לאחר מספר ימים בהם שזרתי את צו-השררה בתוך יום עמלי, הוכרעתי פעם נוספת למשכב – נפש חוֹלָה בגוף בריא.

אך הנה, ראה-נא, נעמקי ידידי המרוחק, איך שוב מוכיחה המוסיקה עם כוחה המהתל: ממש תוך כדי כתיבת שורות אלה, בינות צלילי הג'אז המתפזרים בחדרי ברכּוּת ובמעין-חיוּת משל עצמם, הריני מוצא את עצמי מצידו השני של המהפך!
ודאי תהמהם לעצמך לאמור: "והרי ברור הוא כי אדם זה אשר לפנינו הינו בעל אופי הפכפכני מובהק! נראה שמידת יציבותן של הרגשותיו ומחשבותיו תמיד מוטלת בספק, שכן די לו להאזין למוסיקה מסוימת בעיתוי מסוים, והנה שוב מתהפך עליו עולמו מתמול-שלשום!".

ואנוכי, מה אשיב על הגיגים מעין אלו? ודאי שגם אני שרוי בתהייה ובתמיהה גדולה...
והנה הִפציעה משיפולי נשמתי מחשבה, הרהור קטן, מעין אלה הצצים ועולים בנפשך יותר מאשר במוחך, לאמור: על-אף כי סימוכין אין לי בנמצא, ואף לא דבר אחר שיאשר כי אכן אמיתיים המה הרהורי-ליבי – שרויה עמוק בתוכי ידיעה-שבלב, כי אכן, כך הם פני הדברים...
ואלה הם הרהוריי אשר חשבתי.