6.8.1992
אמא יקרה לי, יקרה,
החלטתי שבנוסף למכתב שכתבתי לכולכם, למשפחה – אכתוב לכל אחד מכם גם באופן אישי (דבר שרציתי לעשות כבר מזמן). ועכשיו, לאחר שקיבלתי מכם מכתבים אישיים, מופרדים, נקל עלי. ובכן, אני מתחיל במכתב אליך.
קראתי שוב את כל מכתבייך, כדי להתקרב קצת יותר לעולמך עכשיו, למחשבות והבעיות שמעסיקות אותך. אני כל-כך נהנה בכל פעם שאני קורא דברים שכתבת. את כותבת פשוט ויפה וחי כל-כך, ומיד אני שומע בתוכי אותך, כאילו מקריאה לי את הכתוב. תמשיכי בבקשה לכתוב על הכל, גם על הקושי והכאב. זה חשוב לי מאוד, ואני רוצה לקבל תמונה שלמה עד כמה שניתן על הקורה אתכם.

אני חושב עליך הרבה, אמא. העלית במכתבך את נושא העבודה שלך לאחר ה"התאוששות" מהשינוי שצפוי לכם. זה העסיק אותי מאוד גם בעבר (את זוכרת שפעם הצעתי לך להיות מדריכת טיולים? אולי, אגב, יש טעם לבדוק שוב את הרעיון. מִפּה הכל נראה קצת יותר פשוט...).
לא נרדמתי בלילה אחרי שקראתי את המכתב, ומחשבות התרוצצו במוחי. פתאום עלה לי רעיון נוסף, שהלך והתגבש במהירות. אנסה להעביר אותו בכתב, למרות שזה נושא לשיחה בעל-פה.
חשבתי לעצמי: מהם הדברים שאת אוהבת לעשות ואת טובה בהם? – לעבוד בשבת בגינה, היתה אחת התשובות שלי לעצמי.
ומה אפשר לעשות עם זה? אז ככה: במקביל לעבודתך בגן בתקופה הראשונה, את יכולה לנסות ליצור לאט לאט (כמו שכתבת על דרכו הבטוחה של אבא) מעין "קליינטורה" משלך של מגוון שירותים, כגון עיצוב ותכנון של גינות. את טובה בזה, והחוש האסתטי הייחודי שלך יהיה לך לעזר. עוד תוכלי לעשות סידורי-פרחים (גם בזה את מפורסמת לטובה) בקביעוּת, אולי בבתים של עקרות-בית עסוקות או לעובדות חסרות-זמן.
בעזרת הצטיידות מינימאלית (מקצרת דשא ועוד 2-3 כלים מינימאליים), ובעזרתם של האחים בשעות הפנאי (בשבתות ואחרי-צהריים), תוכלו גם לתת שירותי טיפוח ואחזקה קבועים: קצירת-דשא, גזימה, עישוב, דילול ואולי גם בגינון כללי במנוף או בישובים בסביבה. תוכלי, במידה ותחליטי לעסוק בזה, ללמוד מעט בעצמך (מרבית הידע והרקע כבר יש לך, וגם חושים), ולפתח את זה לאט. זאת עבודה שמשלבת בעיני גם את מה שאת אוהבת לעשות, גם את מה שאת טובה בו, גם את הגישה האסתטית שלך, גם את האחים, וגם זאת עבודה עצמאית עם מינימום הוצאות התחלתיות. תשקלי את זה ותוסיפי רעיונות משלכם. אני מאמין בך, חמודה.

לנושא אחר: שלחתי לכם עם אביהו נלסון פסלים וציפור. הפסלים הגדולים: אחד בשביל הבית החדש – תתחדשו, חמודים! – והשני בשביל המשפחה של נטע. את הציפור קניתי מילד כשעמדתי בכביש נידח בלילה. משום מה מצא חן בעיני הרעיון הפשוט הזה יותר מכל הפסלים והבדים התיירותיים. (השימוש הנכון בציפור: להחזיק במקל ולהזיז לפנים ולאחור) אני מצרף גם פילים (לא את החיה, אלא מהמצלמה) ממסאי מרה, מאגם נאקוּרוֹ (הפלמינגו), ומהר-קניה.
אני שולח גם את המפה של הצ'ראנגאני שנטע העתיקה מהחבר'ה שטיילנו איתם כשנפרדנו, (רצית לראות מפות...), ובנוסף קצת שטויות שנטע ואני החלפנו בינינו ברכבת, ללא אומר (היא שכבה בקרון הרכבת בדרגש מעלי ואני קראתי את "רומן רוסי". לפתע קיבלתי דף ועט וכמה שורות כתובות. השבתי, וכך זה התפתח... משהו מתמונת הספונטניות היום-יומית הקטנה שבינינו).

זהו לבינתיים, אמאל'ה.
מַעֲבָר קל והתרחשויות נעימות.
מאמין, אוהב ומתגעגע,
הרן