מכתב למשפחה. פלורידה, מיאמי.

15.9.1994. יום כיפור, התשנ"ה

משפחה יקרה, הורים ואחים,

אפתח ישר, ללא גינונים. בימים האחרונים, בהם נפלתי שוב למשכב, עברו דַּרְכִּי מן הפְּנים והחוצה הרבה רגשות. בשלב מסוים התחלתי להבחין, תחילה במעומעם ואחר-כך ביתר בהירות, שחלק נכבד מרגשותיי, אם לא עיקרי, הוא כעס גדול כלפיכם (בעיקר, או כמעט רק, כלפי ההורים).
בתחילה הפתיעה אותי מאוד הרגשת הכעס הזאת כלפיכם. היא נראתה לי חדשה, לא מוכרת ולא מובנת. אך ככל שהעמקתי ברגשותיי נתחוורה לי יותר ויותר בהירותו וחדותו של הכעס, כמו-גם שלמעשה, במשך כל השנים אני נושא אותו בתוכי באופן סמוי (לפחות סמוי ממני).
הנה כי כן, עם התבהרותו של הכעס הזה וההכרה בו, עדיין נותרה בי השאלה הקשה: כעס, על מה? עם השאלה המכבידה הזאת הלכתי לישון גם הלילה – עוד ליל שימורים – ללא מענה...
התעוררתי הבוקר עדיין סבוך בקוּרי-השינה, כשמעין קול פנימי מפנה את תשומת-ליבי לקטע נשכח מהקסטה של הצ'נלית לורל, זהו קטע שלא ייחסתי לו חשיבות בזמן ההוא.
אתמול, כשיצאתי אל הלילה עם ואנסה ודיברנו על כעסי אליכם, הצלחתי להעלות במוחי מספר סיבות אפשריות למקור הכעס הזה. אולם בהרגשתי היה זה קובץ המורכב כולו מסיבות משניות, ולא היתה לי תחושה שבזה (או לפחות בעיקר בזה) העניין.
במיוחד עלתה לנגד עיני זִכרה המעומעם של שיחה שערכתם לי פעם, לפני הצבא, בפורום המשפחתי, כדי שאיש-איש מכם יוכל לבטא את הרגשותיו ומחשבותיו כלפיי בתקופה חשוכה ההיא. אומנות ההדחקה והאטימות הנוצרת על-ידי כאב חד, מפלח, לא מיופה, היא למעשה שעזרה לי לעבור את אותה השיחה, ואף להרחיקה מעלי.
זכורה לי עתה, בעת כתיבת שורות אלה, בּבואתי באותה השיחה: כאילו נתאפשר לי לצאת מתוכי באותם רגעים ולהשקיף עלי מבחוץ (טיולים של הנפש מחוץ לגוף מיוחסים, אגב, הרבה פעמים לכאב גדול, לטראומה). אני יושב שם, מוקף בכם, ונשקי היחידי כנגד החיצים הניתכים עלי בזה אחר זה הוא מבטי המזוגג, האטום. הגפתי את כל החלונות והפתחים.
שיחה זו – אני יודע – אין היא מקורו של הכאב והכעס, אף כי בוודאי נוצרו שם באותם הרגעים עוד כאב וכעס למכביר, ונתווספו לקיים. אני גם מעריך שהסיבה שהקדשתי מכתב זה למשפחה ולא רק להורים, כמו גם הסיבה שאחרי הכל אי-הנוחות שלי בימים אלו היא במידת-מה גם מן האחים – בוודאי נעוצה בהרגשה של פגיעוּת וחוסר-אונים וכאב העולים בחלקם הגדול מן השיחה הזאת.

אולם מראה המקום שלי, התקשור של לורל, שלח אותי הבוקר בתרדמתי הרחק אחורה, אל פרק הזמן הראשון בחיי שציינה לורל כמקור לכאבי, התקופה בה נולדתי. למרבה הצער אין זיכרונותיי מגיעים עד שם (לפחות לא במודע). אולם הבוקר, כשקמתי, ברור היה לי ששם מתחיל חלק נכבד מכובד המשא שאני נושא בתוכי.
מקובל שאין אנו נושאים עמנו זיכרונות מודעים מן הגילאים האלה. אבל למה, בעצם? למה נמחקה מזיכרוני כל התקופה הראשונית של חיי, בעוד שלמשל יש לי זיכרונות מאוד ברורים וחיים מגילאי שלוש ומעלה? מערך התפיסה שלנו את המציאות מתחיל למעשה למן הרגע שנולדנו (אם לא לפני כן), ואין פה הסיבה של חוסר שפה מילולית, כיוון שזיכרונות אינם צריכים שפה, ובוודאי שלא מילוליות.

אחד הדברים החשובים שקרו לי במיאמי (ועל כך אַתְּ, אמא, כל הזמן שואלת אותי), היא ההכרה שאני נושא בחובי פקעת אדירה של רגשות לא ממומשים, של כאב וכעס ושנאה ועוד. ומשקלה העצום של הפקעת הזאת אני נושא בקִרבּי – כמו אטלס הענק – היא היא שֶׁמְּשַׁתֶּקֶת אותי מפעם לפעם, היא שגורעת ממני את כל כוחותיי, ועל שום כך כמעט תמיד אני עייף וחסר אנרגיה. היא המקור לרבות ממגבלותיי כפי שהן מופיעות היום. עבודתי העיקרית היום (וזאת אחת הסיבות העיקריות לשובי לארץ – אני יודע) היא להתיר את הפקעת הזאת ולשחרר את הרגשות האלה ממני והחוצה, כמו גם ליצור דפוס חדש בחיי, אשר במקום להוסיף עוד רגשות לַפקעת בזמן התהוותם – לשחררן מייד, ממני והחוצה. לורנס אומר, בתבונה רבה לדעתי: אין רגשות רעים. כל הרְגָשׁוֹת וְהַהַרגָּשׁוֹת שלך הם לגיטימיים וטובים וחשובים! מה שהופך אותם לשליליים הוא לא ביטויים, אלא ההשלכה שלהם על מישהו אחר, כְּאָשֵׁם וכמקורם.
ולכן חשוב לי בנקודה זו להבהיר לכולכם שאין במכתבי משום הטלת אשמה באף לא אחד מכם! אתם מצידכם משפחה נפלאה, הטובה ביותר שיכולתי לבחור, ולא צריכים הייתם ולא יכולתם לעשות משהו אחרת משעשיתם.
הכאב והכעס הם שלי, וכל שאני מבקש במכתבי זה הוא ליידע אתכם, ומכם, ההורים, אולי אף לבקש עזרה בזיהוי והכרה של מקור כאביי וכעסיי. אני חושב שמבחינות מסוימות יש בידיכם כלים נוספים שלי אין. בלי עזרתכם יתארך התהליך של זיהוי והכרת מקור כעסיי. אם כן, אם יש לכם אי-אלו זיכרונות ישנים ולוּ אף כאלו כואבים שביקשתם להשכיח, להדחיק ולא לספר, כיוון שהם עלולים להזיק יותר מאשר להועיל – הריני מבקשכם לבדוק זאת שוב, כיוון שאני מאמין (לפחות כך זה בשבילי) שכל כאב שמדחיקים, ביום מן הימים ימצא לעצמו דרך כלשהי לצאת החוצה.

אגב כתיבת המכתב אני נזכר שבשנים שלפני הצבא, פעמים רבות התיישבתי וניסיתי לכתוב לכם את המכתב הזה, אלא שמעולם לא היתה בידי ההרגשה וההגדרה הזאת של הכעס הזה והכאב. לפיכך תמיד נקטעו מכתביי עוד טרם שהחלו.
כנראה שיש בה, באנרגיה של יום-כיפור, משום היכולת לגלות על עצמך ובעצמך דברים שכאלה...

שלכם, אוהב, כואב וכועס,
הרן










ציור שצייר הרן בילדותו