מכתב לאמא, בהגיעה לגיל שישים.

22.2.2005

אמא אהובה,
מסתבר שגיל שישים הוא צומת חשוב: כל ילדיך כבר יצאו סוף-סוף מהבית (למעט מקרים חריגים, שחוזרים על עצמם...). עכשיו נשאר לך יותר זמן להשקיע בעניינים אחרים שמעסיקים אותך: בקריירה, ב"עלים", בטיפוח הבית והגינה, בקשר עם אבא ובשאר עניינים אישיים.

אני רוצה לנצל את ה"צומת" הזה כדי לעשות איזה סוג של סיכום של הרגשות ומחשבות שלי עליך, בעיקר כאמא (רשימה חלקית מאוד ולא מאוזנת):
כבר קצת דיברתי איתך על זה לאחרונה, אבל אני רוצה לנסות לְפַתֵּחַ את הנקודה הזאת יותר: האם את מסוגלת להתחיל לעכל ולתפוס את העובדה שלא רק שהיית (ועדיין הינך) אמא טובה – אלא שאת, לאורך כל הדרך, על-אף כל הקשיים והמגבלות –
אמא טובה בצורה יוצאת דופן!
אני כותב את זה במלא הכוונה ולא כקלישאה של ברכות ליום-הולדת!
אם יש לכך איזושהי חשיבות, אז דעי לך שמצטרפים אלי, לדעתי הזאת, מרבית חבריי וחברותיי. פעם-אחר-פעם, לאחר מפגשים איתך, המוטיב החוזר בפי חבריי הוא: "איזו אמא מדהימה יש לך!"
וזה לא נאמר סתם וגם לא נאמר לכל אחד. הם באמת חווים זאת כך. מבחוץ, מפרספקטיבה לא מעורבבת, הם מבחינים שיש פה משהו מיוחד, יוצא דופן באיכותו.

אני מנסה לבדוק ולהגדיר מהו הדבר:
קודם-כל ישנה האהבה שלךְ.
כל אמא אוהבת את ילדיה. אבל לא כל אמא מצליחה להביע, לבטא, לנבוע כך, בשפע כזה של אהבה לאורך כל השנים, דרך כל הקשיים והמהמורות.
האהבה שלך היא הדבר הקרוב ביותר שאני מכיר למונח "אהבה ללא תנאי". את ממשיכה לאהוב גם ברגעים הקשים, החסומים בריבים ובהתנתקויות, וזה מגיע אל הלב ונבנה שם כידיעה שיש בסיס יציב, לא משתנה, שתמיד אפשר לסמוך עליו – האהבה שלך.

אחר-כך ישנה הנתינה.
קצרה ידי מלבטא את האין-סופיות של הנתינה שלך כאמא. מאז שני זוכר את עצמי אַת שם, נותנת ונותנת ונותנת, והמעיין אינו יבש. כאילו התחברת לאיזה כוח אין-סופי בתוכך, וכל-עוד יהיה בכך צורך – יהיה לך כח ונכונות לתת. ניסיתי להתחיל למנות רשימה ראשונית של הנתינה שלך, ומיד הבנתי שאין טעם אפילו להתחיל. זה גדול מידי בשבילי ובשביל הזיכרון של המחשב.
דעי לך שאני עושה כמיטב יכולתי שלא לקחת את הנתינה שלך כמובן מאליו.
מישהו פעם אמר לי שאפילו אם תשקיע את שארית חייך הבוגרים בניסיון להשיב להוריך כגמולם על כל מה שנתנו לך בחיים האלה – לעולם לא תצליח לפרוע את החוב. אכן אין סיכוי.

הדבר הבא שעולה בדעתי היא הקבלה.
האופן שבו את מקבלת אותי כמו שאני, לומדת, פעם-אחר-פעם, לקבל את דרכַי יוצאות-הדופן, המוזרות לפעמים, הלא-הגיוניות לפעמים. אני רואה אותך לומדת לעכל עוד אפשרות שלא חשבת עליה קודם, עוד "יציאה" מוזרה שלי, כמעט תמיד במהירות, בחיוך, ברוח טובה ומבודחת ומתוך קבלה אמיתית ועמוקה. אני חושב שהתכונה הזאת אפשרה לי לפתח את עצמי לפי הנטייה הטבעית שלי. תודה לך על זה.

וישנו העומק.
לאורך כל השנים ייחסת חשיבות לערך, לעומק, להתבוננות, לסקרנות, לשאילת שאלות, וללמידה (בעיקר חווייתית). כל אלה אכן הוטמעו בי עמוק והם עתה חלק בלתי נפרד ממי שאני, ולא מעט בזכותך.

ישנו גם היחס המיוחד שלך ליופי.
יופי הבריאה, יופי הקיום, יופי היצירה, יופי  האומנות, יופי הגילוי והיופי של סידור-הפרחים המתחדש תמיד על השולחן. את כל אלה את מביעה מתוך התרגשות פנימית והכרת התודה שטבועה בך כל-כך עמוק ובטבעיות. זהו מופת נפלא לגדול לאורו. לי באופן אישי זה היווה השראה מאוד משמעותית בחיים.

ואחרון-אחרון חביב – ולא בסדר החשיבות – הדוגמה, המופת, האידיאל של הקשר שלך ושל אבא. למרות כל הקשיים והבעיות שאתם בהכרח חווים לפעמים, התמונה והדוגמה שמתקבלת בעיניי (ואני חושב שגם בעיני אחיי) היא של קשר יוצא-דופן באיכותו ובאהבתו. באמת. תסתכלי סביב ותראי מה מידת הקשרים שמחזיקים כל-כך הרבה שנים כשהם רק הולכים ומתחזקים, הולכים ומשתבחים, הולכים ומתאהבים?
לגדול לאורו של קשר כזה זוהי מתנה נפלאה ועמוקה שנתתם לי, והיא טבועה בי עמוק כגרעין של עוצמה וכהשראה לקשרים אוהבים ובריאים.

כל הדברים האלה ועוד המון אחרים שלא ציינתי פה, אמא, מעידים עלייך שאת אמא נפלאה. ואם זה לא מספיק לך ואת עדיין מתקשה להפנים ולקבל את זה, אז פשוט תסתכלי רגע על היצירה המופלאה שיצרת ושהופכת אותך לאמא – על ילדייך.

לבסוף, לאחר הסיכום המקוצר הזה, אני רוצה להוסיף גם ברכה:

• אני מאחל לך, אמא, קודם-כל שהשמחה בחייך עוד תגבר ותתעצם, עד שכמעט לא תדעי איך להכיל כל-כך הרבה ממנה.
• שהבריאות, שלך ושל יקירייך, תִּשמר טובה ויציבה ולא תסב לך דאגה.
• שליבך וגנך ואהבתך ישגשגו ויגאו בשפע וביופי.
• ובעיקר אמא, אני מאחל לך שתשחררי את עצמך מהכבלים של האשמה וייסורי-המצפון     והספקות, ותעניקי לעצמך את ההכרה המלאה בטוב שבך, ביופי הגדול שאת, ובזכאוּת שלך לחופש אמיתי!

אוהב מאוד, מאוד,
הרן.