מתוך מכתב לקרן, מקסיקו, מקסיקלי

12.5.2003, שתיים ורבע בלילה

הוי מדמואזל, ביונדאלוז'ן,
הוי חלת-דבש, הוי אגל טל על פרח ורוד בזריחה,
הוי אבטיח בצהרים, הוי רחם מלא.
הוי בוץ חום-אדום, פלאצ'ק פלאצ'ק!
הוי גֵב-מים קריר במדבר, הוי מִנסרת-זכוכית תלויה במרפסת,
הוי ילדים צוחקים מבועות סבון,
הוי מדוזה סגולה מתנפחת, מתרוקנת, איטית,
הוי סוּפה שמעל הגלים,
הוי אבן-חן שמוצאים לבד,
הוי כאב-בטן וכאב-לחיַיִם כשאי-אפשר להפסיק לצחוק,
הוי טיפת זיעה לאורך עמוד השדרה:
אַת מלאה בכל-טוּב, תביני.

אֶת השיעור של אמונה – אַת עוברת כל פעם וגְדֵלה,
אֶת השיעור של הערכה והודיה – אַת מגלגלת בטבעיות.
עכשיו רק נשאר לך להכיר שאת פיסה-של-התגלות-המקור!
לא קטונתי – גדוֹלתי!
הענווה, כבודה במקומה מונח, ואני לא מציע לך להחליף אותה באגו, ואת גם לא תיפלי לשם ממילא, כי גרעין היהלום שבפנימיותך קרוץ מחומר אחר.
בסרט של החיים אַת הבמאי, גופך המקרן, והעצמִי המלא שלך – התסריטאי.
אז כיוון שיש לך כאלה קשרים, איזה סרט רץ עכשיו?
את יכולה להשיר מעליך את הספקות והפחדים, כמו פרח שמשתחרר מעליו כדי לגדל את הפרי! בואי נתחיל להטעין את החיים שלנו במה שמגיע לנו בזכות. זאת האחריות שלנו ליצור את עצמנו למציאות נפלאה יותר ויותר.

אני יודע שזה נשמע כמו משיח שחטף עקיצה, פשוט מרוב שמחה רציתי להגיד לך שכדאי לחטוף בפנים אחת כמוך.
מה עוד אני רוצה להגיד לך בתוך התקפת-הארבּה המבולבלת הזאת של קדחת שלוש בלילה?
שאני אוהב אותך מאווווווווווד, ושזה כייף לי שקיבלתי כזה מכתב ממך. ושהעלים המיובשים דגדגו לי בשמחה, ושהבודהה גיהץ לי את השיניים החדות של הגרף של הלב, ושנשל-הנחש הוא תרופה בזמן ממש. ושאין בי כל חשש. אבל אני נרגש! (וכבר בכלל לא מיואש), ומרגיש כמו חדש... טוב מספיק עם זה והאששש.

אצלי, כמו שאת מתרשמת, קורה משהו.
זה הזמן שבתוך השקט שומעים פתאום חריקה של דלת נפתחת, ואחריה טיפוף צעדים יחפים, רכים, אבל עוד לא יודעים מי זה בא...
אני שוכר לי פה דירה פשוטה בשכונת פרוורים פשוטה. מקסיקלי, שבהתחלה חששתי ממנה (הדימוי של עיר גבול, ועוד בין ארה"ב ואמריקה הלטינית (תסתכלי במפה), ואח"כ קיטרתי עליה שהיא כמו דימונה של מליון איש – לבסוף הבנתי שיש בה הפתעה נפלאה:
"השכנים טובים בעיני", כמאמר לאה גולדברג.
האנשים פה פשוט לבביים ועוזרים עד אין-סוף, ואוהבי חיים וצחוק (גם, לא רק), ובכלל ברחוב יש אוירה רגועה ולב פתוח. זה באמת ייחודי לעיר הזאת. עוזרים לי פה כל הזמן ומכל הכיוונים.
אני הולך לטיפול שלוש פעמים בשבוע, כמו ילד טוב. (לא החסרתי אפילו פעם אחת). אני מחשמל את עצמי במכשיר 20 דקות ומקבל זריקה הגונה של 50mg   גז אוזון ישר לתוך הוריד. וואו, תראי מה שזה עושה...

בבדיקות הקודמות המערכת החיסונית עלתה קצת (התחזקה) והווירוס ירד למספר הכי נמוך שהיה לי בלי טיפול בקוקטייל. זה היה אחרי חודשיים של טיפול. בינתיים עשיתי עוד חודשיים טיפול – כן, אני פה כבר 4 חודשים – ואתמול עשיתי עוד בדיקה.
בבוקר אני אמור לקבל תוצאות ובגלל זה אני לא יכול לישון עכשיו. וכותב לך מכתב. עשיר בחרוזיו.

חוץ מזה אני מתמודד פה ברצינות עם הבדידות. וגם קשה עם השפה. הספרדית שלי אמנם השתפרה, אבל היא עדיין מקשה עלי לקיים קשר מעמיק. בכלל לפעמים זה די מעייף וסוחט-אנרגיה שצריך לתקשר כל הזמן בשפה שקצת שוברים בה את השיניים כדי להתבטא.
אז מעז יצא מתוק. מרוב שיש לי זמן לבדי, הבנתי שאם אני לא ארומם את עצמי, אף אחד אחר בטח לא יעשה את זה, וחבל לי על הזמן.
וככה, לאט לאט, כמעט בלי ששמתי לב, התגנבו לתוכי כוחות, שקט, שמחה ואהבת חיים. לא צעקנים אבל עמוקים. ויש לי תחושה שגם, יותר מאי-פעם, מבוססים.
אני לא רוצה להישמע דרמטי מידי, אבל ניראה לי שסוף-סוף מקיץ הקץ על הלילה הארוך והחשוך של השנים האחרונות ומפציע שוב האור.
– וכאן נכנסים התופים והחלילים –  

אני מתגעגע לטבע ולחברים הנפלאים שלי, (למשל את), ולאדמה.
לפעמים אני נוסע בסופי-שבוע להתרענן קצת מחוץ לעיר. גיליתי פה בהרים המדבריים האלה, בערך שעה נסיעה, זירמוֹן קטן של מים צלולים שבוקע מתוך החול, ומשם  ממשיך לתוך קניון, מקפצץ וצונח כמפל קטן ומקסים. קוראים לו פיקצ'ו. ממש מותקקק.

עכשיו אלך לישון, כבר ארבע.
יאממ, יאממ, לילה טוב לי, (טידל, טידל, לולי, טול).

ולא קוראים את המכתב שוב אחרי שכותבים, כמו שלא מדליקים גפרור פעמיים!

19.5.2003 יום שני

עברו מספר ימים. כמה שעות אחרי שכתבתי לך את החלק הקודם של המכתב, התעוררתי ועשיתי כמה אומממים, נשימות, מדיטציה, תפילה, תרגילי מתיחות, והכנתי את עצמי לקבל כל תוצאה שתבוא באהבה.
ואכן, בצהריים התקשרתי למעבדה לקבל את התוצאות, ולמרות שהן היו די מאכזבות נשארתי "קוּל" ומלא באור!
לא הייתה השתפרות ביחס לבדיקות האחרונות – להיפך, הייתה החמרה.
בהתחלה הסקתי מזה שכנראה הטיפול לא פועל מספיק ואני כנראה עוזב פה וחוזר לארץ אבל...
עברו-חלפו יומיים שהכל בהם הלך די קשה: הירח המלא היכה בי בשלהבת שגעונו, הייתה רוח חמה מטורפת, ובנוסף – קצת אחרי שקיבלתי את התוצאות כייסו אותי, אבל הסתובבתי בזמן, תפסתי את הכייס עם הארנק שלי ביד, חטפתי לו אותו ונתתי לו סטירה! (כן, כן, אני...). וכל זה הוסיף לסערה הרגשית שלי, יחד עם התוצאות והשינוי הפתאומי, ההחלטה שאני עוזב...
ואז דיברתי עם אלכס – הדוקטור שלי – והוא הרגיע אותי ונתן הסבר משכנע לתוצאות, ושכנע אותי להמשיך בטיפול. אנחנו נשנה מינון, ובעוד חודש אעשה שוב בדיקות ונראה לאן זה מוביל.