מתוך מכתב למשפחה. מקסיקו, מקסיקלי
נכתב בתקופה בה עבר הרן טיפול אלקטרו-מגנטי חדשני, שהיה מיועד לפגוע בוירוס.

יום ד', 28.5.2003

אמא ואבא יקרים ואהובים,
היום סוף-סוף הגיעה אלי החבילונת ששלחתם, ואולי בגלל זה קיבלתי דחיפה קטנה ומכרעת לכתוב לכם. בדרך-כלל אני מעדיף לכתוב לכם בנפרד, אל כל אחד באופן אישי, כישוּיוֹת נפרדות ועצמאיות. אבל את מרבית הדברים אני רוצה לכתוב לשניכם. ואולי זו גם קצת עצלות...
קודם כל אני רוצה להודות לכם על כל התמיכה האין-סופית שאתם שולחים לי משם בכל האופנים האפשריים (חבילות, כסף, אימיילים, טלפונים, בירורים, סידורים וכו'...).
מדי פעם זה מכה בי – ההבנה שלפעמים אני מרגיש כאילו זה מובן-מאליו כל העזרה הזאת. בדרך-כלל, רק כשאני נתקל בדוגמאות אחרות, של איך הדברים האלה אצל אחרים – רק אז אני פתאום מבין עד כמה זכיתי בזכות יתרה!
לצערי במשך השנים האחרונות עיקר השיחות שהיו לנו התמקדו (ככה נדמה לי לפחות) בקשיים ובמידה מסוימת במה שבעיקר את, אמא, חוֹוה לפעמים ככישלון מסוים שלכם כהורים.
הייתי, אם כן, רוצה להקדיש את המכתב הזה לפן האחר של הדברים. עולה בדעתי – אולי קצת בהשראת ההקדשה של דארל לאימו – הדימוי שלכם כמין נושאת-מטוסים ענקית, מין אי צף יציב בים, שהוא גם בסיס-אם (לא סתם הביטוי הזה...) וגם מעין מתקן שילוּח, תדלוק ותחזוקה.
ואנחנו, האחים, כמו המטוסים שכל פעם יוצאים בשליחות לאיזו משימה בחשיבות עליונה, ויודעים תמיד שאי-שם בלב הים הסוער של החיים, צפה לה בבטחה וביציבות (אף כי לא בלי שום קושי) – נושאת-המטוסים שלנו.

הספר "אדמה" ששלחתם לי שוב תרם תרומה נכבדת בהשראה וחיזוק והעמקה של האמונה והדרך שלי. שוב, עוד דברים התבהרו לי, התחדדו, הצטרפו לתמונה פנימית שלמה יותר לגבי החיים כאן, על-פני האדמה.
אתם כבר ודאי מכירים את הרעיון שבאנו הנה, כל אחד ואחת, על-פי בחירתו את המועד, הנסיבות והנפשות הפועלות העיקריות (קרי – המשפחה).
כיוון שאני בוחר להאמין בתפישה שכזאת, באופן טבעי זה מעמיד אותי להסתכל על הבחירות שאני עשיתי לפני שבאתי הנה וכמובן גם אחרי. הפרספקטיבה הזאת מאפשרת לי לראות ביתר בהירות ולקבל יותר את המיוחד כל-כך במשפחה שלנו. אני חושב שזה גם משהו שלא-מעט אנשים מבחוץ מבחינים בו.
למרות כל הקשיים שאנחנו האחים חוֹוים (מהות, פרנסה, שמחה ועוד), ואתם חוֹוים לא מעט בגיננו – אני חושב שבסך-הכל יצרנו פה ביחד יצירה מופלאה ומיוחדת במינה. שימו לב – כל ארבעת ילדיכם בוחרים כבר שנים מסלולים בחיפוש מתמיד של מהות, של אמת, בלי התפשרויות ועם רצון מתמיד להפוך את החיים פה על-פני האדמה למשהו טוב יותר, מרומם יותר, הרמוני ואוהב יותר.
זהו הישג מכובד מאוד בעיניי, שמעיד דווקא על הצלחה יוצאת-דופן – גם אם לא פופולארית ונחשבת ביותר – באופן שאתם כהורים גידלתם, כיוונתם ואפשרתם לנו להתפתח פה.
שוב, אני מאמין, שיבואו רגעים שבהם שלל התכונות הייחודיות האלה יבוא לידי ביטוי כמועילות ביותר ואף הכרחיות, אפילו שבינתיים הדברים נראים לפעמים כלוקחים לכיוון יותר ויותר חומרי.
כשיגיע רגע שבו המערכות יקרסו – והוא יגיע לאמונתי – אז בתוך התוהו והחשכה, התכונות האלה שרכשנו לנו יִבערו כמו אבוקות.
עד כאן באופן כללי ולא מפורט ביותר על דעתי לגבי מידת הצלחתכם הכללית כהורים.

מעבר לזה – כבר הרבה מאוד שנים אתם מגישים לי עזרה אין-סופית בדרך החתחתים הזאת שעברנו ביחד (וכל אחד לחוד). וכך, לא פעם, אני מקווה שהמבט בעיניים ושאר ההוויה – יותר מאשר המילים שנתקשו לפעמים להיאמר – יביעו את תודתי.
יותר ויותר בחיי אני מרגיש מוגבל על-ידי המילים, ולכן אני בוחר לפתח דרכים אחרות להביע, ואני מקווה ולמעשה גם יודע, שזה מגיע אליכם.
לב פתוח, זה שם המשחק. ופה שוב, כולנו לדעתי שחקנים מצטיינים. אני מזכה אותנו לכן בשש נקודות של אור שיזהרו לנו:

אני רוצה לנצל את ההזדמנות של כתיבת מכתב בשפה ותנאים של נינוחות שמאפשרים עומק מסוג אחר (תודה לך אמא שהזכרת לי את האיכויות של המדיה הזאת בעידן האימייל) – כדי לשתף אתכם קצת במה שעובר עלי כאן.
קשה לי קצת, כמובן, להתבונן על זה מפרספקטיבה חיצונית, מרוחקת, שעוזרת לפעמים להבין תהליכים שנמצאים בתוכם. אבל עם הזמן הולך ומתבהר לי שאני נמצא בעיצומו של תהליך עמוק של שינוי.
גם אם אני אחזור מפה ללא תוצאות רפואיות מובהקות של שיפור – ואני מאמין שאני כן – בכל-אופן אני מרגיש שהרווחתי בגדול מהמסע הזה.
מתוך מה שבהתחלה, למראית-עין, נראה כחסרון ומועקה של המקום הזה, מה שכיניתי "דימונה של מיליון איש", מתוך הבדידות, חוסר בחברים ובמשפחה ושפה ותרבות וטבע וירוק ומים, מתוך הצחיחוּת – עלתה והתבהרה בעדינות ובאיטיות של פרח נפתח, תמונה חדשה ושונה לגמרי.
לא היתה ממש נקודה אחת ספציפית בזמן שבה הבחנתי בשינוי. זה קרה בהדרגה, כמו השיקום של הגינה היבשה שמצאתי פה מחוץ לבית: הרבה תשומת-לב, השקיה, התמדה, עקביוּת – הביאו את הבוגנוויליה וההרדופים שוב לפרוח והעלים שוב מוריקים.

גיליתי קודם כל שאני עצמאי ולא-תלוי בייצור איכות החיים שלי.
כמעט בלי קשר או אולי על-אף הנסיבות "החיצוניות", אני יכול לייצב לעצמי מצב-רוח טוב, יוזמה, שינוי של מה שמצריך שינוי, קבלה ושלוות-נפש.
גיליתי את האיכות המענגת של חיוביוּת כשהיא מופיעה ברצף, בהתמדה. בכלל גיליתי את היכולת שלי להתמיד ובכך שברתי עוד דפוס – אחד מיני רבים – שהחזקתי בו הרבה שנים.
אני מרגיש שקליפה אחר קליפה, השלתי מעלי משאות של שנים, דפוסים, אמונות.
אני לא מתיימר לחשוב שמעכשיו לנצח הכל יהיה קל וחלק, אבל אני מרגיש שרכשתי לי כלים עמוקים להתמודד עם מה שיבוא וגם העמקתי את החוויה והידיעה שלי שאני משפיע על מה שיבוא. שיש לזה קשר ישיר והדוק עם מה שאני מזמין ויוצר לעצמי כחוויה.
אני עובד הרבה עם יצירה על-ידי מחשבה – סוגסטיות במינוח הישן – וככל שאני עובד עם זה יותר אני מגלה את המסה האדירה שיצרתי לי בעבר בכיוונים מסוימים, אבל גם את האפשרות והיכולת לשנות את כל זה עכשיו. אני חושב שאני מאוד השתפרתי באומנות הזאת.
אני גם יכול לראות שוב, ביתר בהירות, איך סך-כל הנסיבות והתלאות שעברתי בחיים, ומרבית הזמן התלוננתי עליהן והרגשתי קורבן, איך כל זה מצטרף למעין הכשרה קשוחה ומעמיקה שהעניקה לי אין-ספור אפשרויות למידה וכלים כדי להתחיל עכשיו – בנקודה הזאת בזמן – כיווּן חדש של דרך עוצמתית ומופלאה שעדיין לא ניתן לי לראות לאן היא מובילה, אבל אני רואה כיווּן.

כמו שכתבתְ לי, אמא, במכתב – גם אני חושב שזאת תהיה דרך שכרוכה בעבודה עם אנשים. אלא שאני מעדיף לראות בזה עבודה של לימוד ויצירה יותר מאשר טיפול. אף-על-פי שבהחלט סביר שזה יהיה כרוך בריפוי, כי ריפוי הוא הכרחי כרגע בכל הרמות.
החוויה של העבודה ב"קסה דה פקוֹ" [הוספיס לחולים סופניים שהרן עבד בו בהתנדבות] העשירה אותי מאוד מהרבה בחינות. פגשתי שם הרבה קצוות נשכחים. גיליתי שוב את הסיפוק של לדלג מעבר לגבול ולעמוד מעברו השני, משוחרר ומחוזק.
גיליתי את הכוח של עשייה מתוך אהבה וכבוד, לטהר ולהפוך אפילו חרא של זקן חולה לדבר מרומם. וככה גם גיליתי שאין דבר מגעיל מעבר ליכולת שלנו ליצור אותו ככזה על-ידי הדמיון והמחשבה.
אני מפסיק את הכתיבה, כי כבר מאוחר. לילה טוב.

יום שבת. כמה ימים אחרי.
על האש מתבשלת שעועית מכסיקנית כהה, מפיצה ריח מתוק כבד. כמעט שקיעה. המאוורר עובד במרץ. כבר כמה ימים חמים ובלילות צריך לרוב להדליק מזגן כנגד החום שהצטבר במשך היום ונפלט מהקירות.
לפני יומיים עברתי עוד חוויה שחיזקה את תחושת היציבות של השינוי שאני עובר. כמו שכתבתי לכם כבר באימייל – עצר אותי סיור של המשטרה ברחוב הסמוך לבית. חזרתי מהטלפון והשׂיער שלי היה פזור אחרי מקלחת, כך שמשכתי תשומת לב יתרה בשל המראה ה"זרוק".
הם עשו עלי חיפוש ומצאו שני כדורי מלטונין (שאותם חשבו לסמים) ואת האולר שלי, (ומסתבר שזה לא חוקי להסתובב עם סכין בגודל כזה). בכל-אופן העמיסו אותי בתא מתכת קטן מאחורי הטנדר עם עוד חמישה עצורים מאוּזקים (עלי לא שמו אזיקים, סך-הכל התנהגו אלי בכבוד). בתחנה שאלו שאלות, נבדקתי על-ידי רופא שאישר שאני לא מסומם ושהכדורים הם לא סמים. לבסוף נתנו לי ללכת, אבל את האולר נאלצתי להשאיר שם.
מבחינתי – המשמעותי בכל זה היה שיכולתי לשמר איזון ו"אנרגיה חיובית" תוך כדי שזה קרה, ויכולתי לראות שזה משפיע מאוד על היחס אלי ועל החוויה שלי.
כשעלה בי כעס יכולתי להזכיר לעצמי לא לשנוא. הזכרתי  לעצמי שחוסר כבוד ושליליוּת לא מכבים בחוסר כבוד ושליליוּת שכנגד, אלא להיפך.

מה עוד? הימים עוברים בעצלתיים, אני מחפש לי דרכים להעסיק את עצמי ולמלא לי כל יום בפני עצמו.
אני מתגעגע לאדמה וזאת תחושה טובה, שיש לי מקום שמחכה לי ושאני כבר רוצה לחזור אליו.
כבר סיימתי כמעט את כל הספרים ששלחתם לי. קראתי גם את מרבית החוברת על סבתא הדסה – הפתיע אותי סדר הגודל של החוברת. חשבתי שמדובר במשהו הרבה יותר צנוע.
החוברת בהחלט מרשימה וכן תופסת לא מעט מאישיותה כמו שאני הכרתי אותה וגם כמה דברים שלא ידעתי. בסך-הכל מצטיירת בבירור תמונת אהבתה המיוחדת לחיים והסקרנות והאכפתיות המרובות שלה. וגם היחס המיוחד כלפיה של אנשים שהכירו אותה.
אני חושב שזאת חתימה מכובדת של חייה המלאים והמיוחדים, שהגיעו להשלמה.

מה עוד אצלכם? מה עם עילמון ועופי? וסבתא ציונה?
אם מתחשק לכם, אפשר לשלוח מכתב בלי קשר לחבילה...
זהו, נתראה בקרוב. למעשה עוד חודש-וחצי. אני מקווה שאחזור בריא יותר. עוד שבוע ויומיים אעשה שוב בדיקות ונראה איך ההתקדמות.

באהבה, ותודה על כל העזרה במסע הזה (ובאלו שלפניו),
הרן