עדן שלח להרן גלויה מניו-יורק בסוף אוגוסט 2002:

ניו יורק הרחוקה, קצת לפני ראש-השנה

הרני,
הרבה, הרבה זמן. הרבה שינויים, בך ובי.
ועם כל השינויים שחלים עלי, החוויות והלמידות, שוב ושוב אני שב ונזכר בך, בשנים הרבות של נדודיך ובלקחים שהיית חולק עמי ממסעותיך. נזכר, ומוצא בי לקחים דומים, והרבה השראה שקיבלתי ממך, לשאוף למצוא את החיים האמיתיים, בלי התפשרות ובלי גבולות.
ולפעמים אני נזכר בך כמו הייתי מסתכל בהרים ובעמקים למצוא את כיוונַי – היכן אני ולאן פני מועדות, ומה ביקשתי למצוא כשיצאתי את מפתן ביתי.
ומעל לכל אני מקבל השראה מהאומץ שלך. האומץ לחיות, האומץ להאמין, האומץ לקוות.

הרני, הרבה אהבה,
מאחיך שמעבר לים (בטח לא להרבה זמן...),
עדן



הרן ענה לעדן:

8.9.2002

עדני,
זאב יקר,
מוצאי ראש-השנה. אני על הדשא המפואר במנוף, מתחת לַספיון.
אתמול ביום-ההולדת השישים של דורית קיבלתי מיואב את הספר והגלויה ששלחת לי. גיליתי שהתרגשתי מהגלויה הרבה יותר מאשר מהספר. המילים שלך פרצו בי איזה סכר דק של רגשות, געגועים אליך.
הרבה פעמים ביום-יום שלי יוצא לי לחשוב עליך: חבל שאתה לא פה. נראה לי לפעמים שאתה, אישיותך, כישוריך וכישרונותיך זה בדיוק מה שהיה יכול מאוד להוסיף פה עכשיו.

הבנתי לאחרונה שמה שאני עוסק בו כעת (על אף הבעייתיות וניסיונות ההתחמקות) הוא ניסיון ארוך טווח בנטיעת שורשים והתרכזות במקום אחד – האדמה.
להישאר, לא להתפזר ולברוח כשרע לי או כשאני חסר מנוחה. ללמוד להבחין ולהבין את השינויים העמוקים, המהותיים והאיטיים שמתגלים למי שמספיק זמן מתעורר במקום אחד ומתבונן.
הנדידה התזזיתית של מקום זריחת-הירח על-פני האופק, צמיחת העצים, התהליך של התפוררות הסלעים על-ידי הצמחים והפיכתם לאדמה (התגלית המפתיעה שהצמחים ממש מייצרים אדמה – בחוויה, וממקור ראשון). כל התגליות האלה והאחרות מתאפשרות לי על-ידי ההתמדה שבקביעוּת, במקום אחד, ובעבודה עם האדמה.
ובתוך כל אלה, אני חושב עליך לא-פעם, שאתה חסר לי פה.

עכשיו, בתקופה הקשה הזאת, כשנראה שהמערכות הישנות שהכזיבו מתפוררות ויש תחושה מסוימת של תוהו ואבדון, גובר החיפוש והביקוש לדרך אחרת. ונראה לי לא פעם, שמה שאנחנו עושים באדמה הוא יצירה ראשונית-ייחודית בתקופה הזאת, לא מוגמרת ומעובדת, לדרך חיים חדשה.
שוב כבעבר, אני רואה אותך ואותי עוברים במקביל דרך שיש בה קווים של דמיון, ולא פעם אני מרגיש, בקוצר-רוח מסוים, שאתה חסר לי פה עכשיו. אני מדמיין את מה שיש לך להוסיף ליצירה החדשה הזאת, לרעיונות, לידע, לעזרה פיזית, לתמיכה נפשית ורוחנית, להשתתפות של חברוּת. וזה מעלה בי תחושה שהמקום הבשיל לבואך.
אני לא רוצה ללחוץ עליך או משהו כזה, אבל יאללה כבר...

יחד עם זאת, בתוכי, אני חוגג את הדרך שלך שאתה עושה, ואני שמח שאתה לא ממהר לחזור, אלא לוקח את הזמן לעשות כל מה שנכון לך לעשות עכשיו, איפה שזה לא יהיה. אני מעודד אותך לא לחזור מתוך לחץ חיצוני, אלא כשזה יבשיל בתוכך (ואני בטוח שאכן כך תעשה).
אם תישאר מספיק זמן (עד החורף, נניח) ויהיו לך תוכניות לטיול נוסף הלאה משם, אני אשמח אם תשתף אותי ואולי נוכל להיפגש ולטייל קצת ביחד. אני מפנטז לסיים עוד כמה דברים עם הבית עד החורף, להשכיר אותו ולנסוע לאיזה מסע קטן... (חשבתי גם על מרכז/דרום-אמריקה). חלום...
אני מסתכל בזאב שבתמונה ועולים בי שוב הכיסופים לנדודים. לטייל איתך בטבע עשיר בירוק ובמים, לנוח קצת מקוצים ואבק וסלעים טרשיים וממתח.
זאת בטח אחת הפנטזיות שקוסמות לי ביותר עכשיו, והייתי שמח להגשים אותה. תכתוב לי אם זאת נראית לך אפשרות, ואם כן, אז על מה אתה חושב. (דרך אגב, נדמה לי שבפברואר/מרץ בשנה הבאה יש ריינבו עולמי בברזיל...).

מהתמונות שלך ומהסיפורים עושה רושם שאתה מתחזק ומתרחב, ואני מתאר לעצמי שמבפנים לא פחות מאשר בחוץ. אני רואה שבעצם אני לא כל-כך יודע על עולמך הפנימי בתקופה הזאת, ולכן קשה לי להתייחס לכך במכתב. הייתי שמח אם תכתוב ותספר לי קצת (או הרבה).
אני מקווה שבימייך מופיעות הרבה השמחה והאהבה, שאתה גדל ולמד ומוצא סיפוק במעשיך ושקט והתרגשות בנפשך. ושטוב לך ואתה מלא חיוּת.

לקראת יום-כיפור, סגירת מעגל של חשבון-נפש ושל עוד שנת חייך, אני מאחל לך עוד הרבה שנים מדהימות ומרוממות כמו השנה הזאת שעברת, ויותר.

מתגעגע ואוהב אותך מאוד – אח אהוב,
הרן