מתוך מכתב, מעין-דיווח, שכתב הרן לע', הומיאופתית שטיפלה בו בנושא הדיכאון.

18.3.1997

ע',  שלום,
סוף-סוף אני אוסף את עצמי לכתוב לך דו"ח על מצבי. אני מניח שעצם הכתיבה מעיד על השתפרות מסוימת של מצב-רוחי, שאכן אני חש בה היום.
סוף-סוף אני מרים ראש ומצליח למצוא בתוכי שוב קצת מן הכוח-היוצר, הכוח לעשות, אחרי כמעט חודשיים (!) של חולשה ולמעשה שיתוק.

את הפוטאנץ שנתת לקחתי לי ב-22/2 ב-2 בלילה, אחרי כמה ימים שלא מצאתי את הנכונות והכוחות הפנימיים לקחת אותו. חיכיתי למצב התכוונות מתאים, כדי לכוון את עצמי לריפוי.

אתאר לך, כפי שביקשת, את המצב שלי, שהחריף עוד יותר אחרי שלקחתי את הפוֹטאנץ, ולמעשה נמשך עד לימים אלה: אני חש עייפות גדולה, כאבים בכל הגוף –  כאב שאני מרגיש שמגיע מבפנים, מהרובד הכי ראשוני, מהעצמות, ומתפשט כלפי חוץ עד העור (יש שיטענו שהכאב ממשיך להתפשט גם מחוצה לי...). העור מצידו מגרד בכל הגוף ויבש, הפנים אדומות כאילו נשרפתי בשמש על-אף שכמעט ולא יצאתי מהבית בחודשיים האחרונים.  זה מרגיש לי שכל זאת בשל רעלים שיוצאים החוצה.
רמת הריכוז שלי מאוד נמוכה, מעין ערפל-שִׂכלי סמיך. קשה לי לתקשר –  גם להבין וגם להתבטא, הראיה שלי במצב רע והעיניים שורפות מאוד ונפוחות כמעט כל הזמן.
מערכת העיכול במצב רע גם היא. חוסר תאבון שמתחלף בצורך-אובססיבי לאכול ללא סיפוק, גם  שלא מתוך תאבון. הטעמים גם הם כאילו איבדו את צבעם, ואני לא נהנה מאכילה.
אני ישן המון (בין 12 ל-18 שעות כל יום) בשעות לא סדירות. בדרך כלל היום והלילה הפוכים, כמו שקרה לי תמיד במצבים נמוכים. לפעמים אחרי שינה של שתים-עשרה שעות אני מתעורר, ואחרי שעתיים אני כבר כל-כך עייף שאני נרדם שוב לכמה שעות כאילו לא ישנתי יום שלם.

הביטחון העצמי וההערכה העצמית שלי ירדו לשפל המדרגה, במצב כזה אני לא רוצה לדבר עם אף אחד בטלפון או בע"פ או להיפגש או בכלל לצאת מהבית לראות אנשים ולהיראות. אני מרגיש מעין בושה במי ומה שאני, ושאין לי מה לתרום לשיחה או למערכת-יחסים. כך אני הולך ומסתגר בבועה של עצמי.
יש לי ביקורת-עצמית מאוד קשה. נראה לי שכל האספקטים של החיים שלי בכישלון גדול ומתמוטטים, נראה לי שאני לא מסוגל לעשות כלום ושמה שאני עושה –  אני נכשל בו, והקשה מכל במצב הזה זה שנראה לי שהמצב הוא ללא פתרון, שהאין-מוצא והכישלון הם יסודיים ולא ניתנים לשינוי.
כמובן שאני יודע שאלה תעתועי המוח שלי ושעצם המחשבה הזאת מונעת את ההבראה שאני חופשי לבחור בה, אבל התחושה במצב הזה היא כל-כך חזקה שקשה לי לזכור את זה ולהאמין. 
אמונה –  עוד נקודה שספגה מכה קשה. לפני-כן הייתי מתפלל באמונה חזקה וגדולה והתפילות והאמונה נתנו לי המון כוח ושמחה והתרגשות. אבל במצב שאני נמצא בו בחודשיים האחרונים כאילו שהאמונה התפוגגה, נעלמה. אני לא מוצא את המקום בתוכי שממנו האמונה נובעת –  יבש המעיין.

אנסה לתאר חלק מן החלומות, כפי שאני זוכר אותם:

• בחלום פסיכודלי אחד, שכאילו לקוח מסרט מדע-בדיוני, היה משהו כמו שׁוּנִית-אדם שצפה באוויר, מן סוג של בקטריה, שמפיצה צליל מאוד גבוה וחד, המושך אל השונית אנשים. ברגע שנגעת בה עם איזה חלק של הגוף –  נדבקת ואינך יכול להשתחרר, וכמו חיה הלכודה ברשת –  ככל שתנסה יותר, ככה תדבק יותר. השונית לאט לאט מעכּלת את מי שנידבק, עד שהוא הופך לחלק ממנה. כך הגוש הזה צף לו באוויר, רוטט כמו ג'לי בצבע ירקרק-אפור מלמעלה וּורוד-אפור למטה, וּמקו-המתאר שלו בולטים החוצה אברים: יד פֹּה, רגל שם.

לכל הדבר הזה, לשוּנית הזאת, היה שֵׁם שנהגה כאילו הפה מלא בנוזל סמיך בזמן שמבטאים אותו: בולוג.

• בחלום אחר אני פשוט צף בחלל של עצב. בַּחלוֹם זה פשוט ברור שכל מה שמסביבי זה החומר שהעצב עשוי ממנו. היה לזה צבע של עצב (שחור-אדמדם, קצת כמו כשעוצמים עיניים ויש אור על העפעפיים), היתה לזה הרגשה וסמיכוּת וריח וקול של עצב.

• היתה לי סדרה של כמה חלומות עם מוטיבים של אונס ושל אלימות:  בחלום אחד אני הולך ביער ושומע צעקות של אישה. אני רץ לעבר הצעקות ומוצא בחוּר שאונס בחורה, אני בועט בו בראש בכוח ואחר כך מכה אותו בחמת-זעם, וכשאני פונה לאישה לעזור לה, לנחם ולהרגיע אותה, היא אומרת לי שעוד שני אנשים אונסים את החברה שלה לא רחוק משם. אני קצת מתלבט אם לטפל בה קודם או לנסות לתפוס את האנס. אנחנו מחליטים לרוץ לעזור לחברה שלה. כשאנחנו מגיעים אנחנו נאבקים בשני האנשים, אני מכה שוב את זה שאונס והיא נאבקת בשני, אנחנו מתגברים עליהם לרגע, ושוב – ההתלבטות אם לברוח (כי גם הראשון עשוי להגיע), או לנסות לתפוס אותם. בסוף אנחנו בורחים.
  התחושה שלי במהלך החלום היא של זעם ועלבון וזוועה.

• חלום אחר הוא למעשה זיכרון של סיפור שאיזה נער סיפר לי בילדותי באילות, באחד מאותם לילות קיץ שיושבים על הדשא מאוחר בלילה ומספרים צ'יזבטים, סיפורי זוועה וגסויות. הסיפור החריד אותי אז בתור ילד, ונשאר חרוט בזיכרוני כסיוט הרבה שנים, אבל כבר נשכח מתודעתי מזמן, עד שחזר בחלום.
  הנער סיפר לנו על שיטות עינוי שהיו משתמשים בהן בארגנטינה בתקופת השלטון הצבאי כנגד מתנגדי המשטר. מה שנשתייר בזיכרוני הוא שאת הנשים המעונות היו אונסים ואחר-כך היו אונסים אותן עם כלבים, הכלבים של הצבא. זה מה שהופיע לי בחלום והעיר אותי מזועזע.

• סדרת חלומות אחרים הם של האהבה שלי, שעוזבת אותי. לפעמים בצורה של אחת החברוֹת שלי לשעבר, לפעמים דמות שאני לא מכיר בעירוּת, שמייצגת את אהבתי, ולפעמים תחושה מופשטת ללא דמות.
  החלום היחידי שאני זוכר באופן חלקי מתוך כמה חלומות על הנושא: אני עובר איזה ים ובקצהו יש הרים, הרים גבוהים מזדקרים, מושלגים בפסגות. קצת כמו הרי אדום שאחרי ים-סוף (ההרים שמול אילות, ששנים היו מוּשא חלומותיי), וגם קצת כמו ההימלאיה.
  אני מטפס ואחרי תלאות רבות והתמודדות עם השלג, אני פוגש את אהובתי. אחרי השיא וההתעלות שבמפגש שלנו אנחנו יורדים ביחד במדרון ההר ומתחילים לשוט בים. אנחנו עולים על רפסודה שמקובעת בלב-ים, לבסוף אהובתי קופצת לים, שוחה קצת ואז מגיע דולפין, היא מחבקת אותו והם שוחים הלאה ונעלמים.
  בחלום-המשך, (מבלי שממש התעוררתי באמצע), באופן דומה מופיע סוס ביבשה והיא רוכבת עליו ונעלמת.

• בחלום האחרון שאני זוכר אני נוסע עם האוטו שלנו לבדי ועוצר מול הים בקצה צוק, מתקין את צינור המפלט לתוך האוטו, לוקח גלולות שינה ומניע את המנוע.
  אחר-כך מוצאים אותי, ואני כבר מת, אני לא בגוף, ואני רואה כל מיני אנשים – משפחה וחברים. ההורים שלי מִתקשרים להורים של ונסה (חברה שלי לשעבר מז'נבה) כדי להודיע לה.
  התעוררתי מבוהל, עם תחושת בדידות נוראית, עצב עמוק ופחד.

זהו בינתיים. כתבתי בספונטניות מהזיכרון מה שעלה לי. אם יעלו לי עוד דברים שאני אחשוב שכדאי לך לדעת (ולי לעַבּד תוך כדי כתיבה), אשלח לך. בינתיים נראה לי שיש לך די והותר חומר לעבוד איתו.
אם יש לך שאלות או תגובות אנא התקשרי.
 
תודה,
הרן.