קטעים מתוך מכתב לאמא. תאילנד, בנקוק.  

10.2.1996

אמא אהובה,

מכתבך הזיז אצלי הרבה דברים, אולי הרחק מעבר למה שציפית.
אני שמח מאוד שהחלטת לפתוח ולשתף אותי גם בלבטים שלך, ולא רק בצדדים הצבועים בוורוד. אכן, מבחינות מסוימות נגעת באופן כזה או אחר בכמה נקודות מרכזיות. שרשרת מופלאה של אירועים הביאה אותי לכתיבת המכתב הזה עכשיו.

קצת רקע: אחרי שנפרדתי מעדן נסעתי שוב לוורנסי.
[---] בוורנסי הלך ונרקם קשר חדש, עם קְלָרִי, לא על בסיס רומנטי ומיני, לא על בסיס של זוגיות, אלא על בסיס של חברוּת תומכת, המשרתת את הדרך של שנינו.
כשאני צועד בדרך, בדרך שלי, פתוח, בעל נכונות לשינוי מתמיד, להתפתחות, גדילה ולמידה – היקום (או כל שם אחר לכוח המכוון) תמיד יִמצא דרך קסומה להניח בדרכי כל מה שיכול לשרת אותי באופן המרבי, בהתאם לנכונות ולמוכנות שלי באותו הרגע.
כזה היה הקשר עם קלרי – בשבילי ובשבילה. מדובר במערכת מורכבת ומופלאה של תמיכה מחד, ו"לחיצה על הכפתורים המתאימים" (באופן לא מודע במקרים רבים) מאידך. וכך קרה שמצאתי את עצמי מכוּון לכיוון זהה לזה של קלרי והילדים.

[---] כולנו היינו מותשים פיזית ונפשית מהודו האינטנסיבית. הגענו לאי בתאילנד וחיינו בטוב, תקופת הבראה לתפארת. עם הילדים – ג'ו-ווילד ואלוהים [זה שמו של הבן הצעיר] נוצר לי קשר מקסים, שגרם לי לשמחה מופלאה וכמויות בלתי נדלות של אהבה, נתינה וקבלה. למדתי מהם המון ובדרכים קסומות.
בדומה למה שקרה לעדן עם אלוהים – קרה לי עם ג'ו ווילד. תחושת הזדהות והכרה עמוקה. הוא הבכור, והוא נושא במידה רבה אנרגיה דומה להפליא למה שאני זוכר מעצמי. היתה זו תחושה מוזרה, מצמררת לעיתים, שאני צופה בילד שאני.
בנוסף לכל זאת, ואולי בבסיס של כל זה, קיים קשר פסייכּי ביני ובין המשפחה המיוחדת הזאת, עם כל אחד בנפרד. יכולתי לראות בבהירות רבה את תוככי-נשמתם, והם מצידם (במיוחד אלוהים) קראו את מחשבותיי בבהירות לא פעם ולא פעמיים.

[בהמשך מספר הרן על עימות קשה ונתק שנוצר עם קלרי, וקשר חדש שנוצר עם ליסה].

מצאתי את עצמי עם הרבה כעס ומעט כסף, ופגוע לא מעט מן האופן שבו נגמרו העניינים עם קלרי והילדים.
וכאן, בבנקוק, אני מתעמת שוב עם נושאים ישנים ומוכרים היטב: תקיעוּת, אובדן-דרך, חוסר כספי, חוסר באנרגיות, חולשה עמוקה מבפנים, פחד, כאב, כעס, פגיעוּת, בילבול, שיתוק.

[---] עבר עלי יום קשה היום. התעוררתי מאוחר עם תחושות קשות ומוכרות של טרום-דיכאון. עלו וצצו בגופי הַרְגשוֹת-קְדוּמוֹת של חוסר אונים וכעס. תחושות ברורות וחדות, האוחזות אותי מבפנים ושמות ללעג את מעיין השמחה והכוח ששתיתי ממנו לרוויה זה זמן רב בתקופה האחרונה.

לאחר מספר ימים של התלבטויות קשות (את יודעת כמה קשה לי להחליט לפעמים), ואחרי שכבר עשיתי בוּקינג לארץ, ואחר-כך החלטתי שאני לא חוזר לארץ וסבבתי פה חסר מנוח ומענה, מחכה לפתרון חדש שיופיע לפנַי פתאום – עדיין אין מוצא.
וכבר ליסה היקרה כמעט ונבלעת במערבולת, מנסה, כקודמותיה, לתמוך ולהבין, והנה מנגד הלוע השחור, הפעוּר והמוּכר כל-כך, קרב במהירות מסחררת, והנה אני משלח את ליסה לחופשי בטרם ההתרסקות, ומכין את עצמי לחבטה, ואומר לעצמי עוד פעם: אין ברירה, שוב צריך לחזור הביתה מרוסק, עם זנב בין הרגליים.
אך קול שני אומר: לא! אני כועס, אני פגוע, אני פוחד ואני לא רוצה לחזור כך לארץ.
ופתאום בתוך כל הסחרור הזה, עמוס בהרגשות קשות – דברים החלו ליפול למקומם והתמונה לפתע החלה מתבהרת

מה מרתיע אותי כל-כך מלחזור לארץ?
יש לי קושי כרגע להמשיך להתפתח ביחסים בינינו.
בבקשה אמא אהובה, אין אני בא לטעון שעולמך הפנימי אינו שלם או פחוּת. אלא שהוא אינו מכוּון לדרך, לנכונות לצעוד במודעות מלאה בדרכך שלך (שהיא מקסימה ובשום פנים אינה פחותה מאף אחד), על-אף הפחד – שהוא מנת חלקם של כולם! – וגם לא מתוך פחד.
הנכונות והחתירה הבלתי-נלאים לגלות ולאמץ את כל מי ומה שאת, ולקבל קבלה מוחלטת, ללא שיפוט, ועם אהבה ללא תנאים, את הכל, את כל המעשים שעשית ושעשו לך, את כל העבר ההווה והעתיד (שהם למעשה אחד), את כל הצדדים השונים שאישיותך הרב-גונית והמופלאה (גם את הצדדים שקשה לך איתם). לקבל ולאהוב את הכל. וללכת בדרך שלך, שהיא ייחודית ובלעדית ולא ניתנת לשיפוט ושליטה מלבדך.
לעשות כל מה שנחוץ כדי לפתור את כל המכשולים שמעכבים אותך בדרכך, ולגדול וללמוד מהם. מלכתחילה הם שם לשם-כך, ורק לשם-כך!

הנה כי-כן, מספר הדרכים השונות הוא כמספר הישויות השונות הקיימות מאז ומעולם ואין זו חובה להשתתף או להתייחס לכל נושא "העידן-החדש" בדרך כזאת או אחרת, מלבד דרכך שלך.
ואם גלגול-נשמות, צ'אקרות ואאורות, עב"מים וצ'נלים מעוררים בך רתיעה, או חוסר הבנה, או בלבול, או סתם חוסר התייחסות – כל אלה תגובות בריאות ונכונות לחלוטין בעיני, ובלבד שאת צועדת בדרכך מתוך חתירה למודעות מוחלטת כלפי העצמי, וכיבוד דרכם של אחרים.

אותו ה"עצמי" שהאנושות מרדפת אחריו נואשות במהלך ההיסטוריה – הוא אדיר מימדים ועצום במידה לא תשוער. הוא ההתגלמות האלוהית. ואין בידינו היום כלים להבין או אפילו לדמיין את איכותו, גודלו ותכונותיו. ואולם, מובטח לך שכל עוד את צועדת בבטחה בדרכך, חותרת להכרה מוחלטת של העצמי – העצמי מצידו (שוב אשליית ההפרדה) יבחר בדרכים מופלאות לגלות בפנייך חלקים נוספים, והרי הוא נפתח כמו לוטוס בן אין-סוף עלי כותרת, משאיר אותך פעורת פה ונדהמת.

אמא יקרה, כולנו פה בבית-הספר המופלא הזה על אמא-אדמה, כדי ללמוד, להתפתח ולגדול. לך, בתור אמא במיוחד, ובתור אדם בכלל, יש תפקיד יוצא דופן וייחודי בחשיבותו וביופיו.
החיבור שלך לאדמה, לאמהות, לנשיות, לאינטואיציה, לרספטיביות, לחמלה, לאהבה-לא-שיפוטית, ללא תנאים, לרגשות, ליצירתיות, ליופי – כל אלה, ועוד הרבה, הנם אבני-החן המרכיבות את האוצר המופלא שהוא אַת. אל תמעיטי בערכך כפי שאת עושה פעמים רבות.

ומאותה הסיבה עצמה בחרת להביא ארבעה ילדים מופלאים לעולם, ארבע יצירות ייחודיות (עותק חד-פעמי), ולשלחַ אותם לעולם כנושאי ומורי העתיד (ראי הנביא חליל ג'ובראן, על הורים וילדים). באם תרצי, ארבעת ילדיך יכולים להורוֹת לך נפלאות מן העתיד. באם תהיי נכונה ופתוחה ובוטחת – יש לילדיך מתנות נפלאות עבורך. רצה המקרה וגדלו בביתך ארבעה נושאי דגל, פורצי דרך ומורים.

כאמור, אנחנו נמצאים בזמנים גדולים ומיוחדים. אף פעם מאז תחילת האנושות כפי שאנחנו מכירים אותה, בני אדם לא היו כל-כך קרובים להתגלמות האלוהית כבימינו.
המסר שלי הוא שהכל עכשיו אחר. אין טעם להשליך את העבר על ההווה. זה רק מגביל ומקצץ כנפיים.
אני יודע שהדברים שאני מדבר עליהם נשמעים לך לפעמים פנטסטיים מדי ולא מחוברים למציאות שלך. כאמור, זכותך לבחור בדרך שלך, ובכל מקרה היא לגיטימית ונכונה.
אני מצידי כמובן ממשיך בדרכי במלוא העוצמה.

חמש וחצי בבוקר עכשיו, כאן בבנקוק. כתבתי כל הלילה. הכעס הוסב לתחושה של כוח וחופש.
ליסה החכמה, לפני שהלכה לישון, אמרה לי שאם אני מזהה תהליך שחוזר על עצמו, ואני צופה נפילה ומכיר את המנגנון – זה הזמן להחליט אם אני רוצה להמשיך לצעוד באותו המסלול, או שאני לוקח את חופש הבחירה והשינוי בידיי ועושה מזה משהו אחר.
אז אחרי כמה זמן שעבדתי עם זה, עשיתי עם אותו חלק שבי שמייצג את הכאב והכעס, הסכם ראשוני:

• בכל מקרה אני שולט בך ולא אתה בי.
• תמיד כשאתה מופיע, עליך להביא איתך מסר ברור וחד-משמעי באשר לסיבת הופעתך.
• תמיד יש לי את הזכות ושיקול הדעת לדחות אותך זמנית לרגע יותר מתאים.
• אני מצידי מבטיח תמיד לקבל אותך באהבה וללא שיפוט, ולכבד אותך ואת המתנות שאתה מביא לי.

עכשיו הרבה יותר טוב, ואני יכול שוב להמשיך ולצעוד בדרכִּי בבטחה, מה גם שאיני יודע לאן ואיך היא מובילה...

נקראתי עתה לתת את כל מה שיש לי, את כל-כולי, ולבטוח. משימה קשה לקפוץ למים לפני שלמדתי לשחות. אני קופץ! 1, 2 ושה-לוש!
אם הייתי יודע כמה זה נהדר, הייתי קופץ מזמן!