מתוך מכתב למשפחה. המסע הראשון להודו.

27.8.1995

משפחה נפלאה,
אתמול דיברתי בטלפון די באריכות כמעט עם כולכם (חוץ מעילם שנעלם). השילוב של השיחה ושל היום הזה שביליתי כולו לבדי, מרבה במחשבות, הביאו כנראה סוף סוף להבשלתו של המכתב הזה, שכה הפצרתם בי לכותבו.
 קשה למעשה לסכם תקופה כה ארוכה ואינטנסיבית (מעל 4 חודשים) של חוויות, שמרביתן למעשה התרחשו בתוך עולמי הפנימי דווקא, על-אף שוֹטטוּתי הרַבה בעולם החיצוני.
בתחושתי אני עדיין בתוך מסלול המכשולים המופלא הזה, ולכן קצת מסובך לי להסתכל עליו מפרספקטיבה חיצונית. אבל אנסה לתאר כמיטב יכולתי את אשר עברתי, בלי תמונת-השלם. כנראה שלתיאור כזה, מתוך התרחשות הדברים, יש איכות ויופי משלו.
קישור: למול עיני מונח הספר שבו אני קורא עכשיו, על כריכתו חצי פרצוף של אינדיאני עטור מסכת נוצות ועינו מביטה אלי בחודרנות יודעת ועמוקה – הדברן. מעין דמות של מספר-סיפורים נודד, הנושא עימו סיפורים על העבר וההווה, אשר בו הוא גם לוקח חלק.
משהו מעין זה היה תלוי במחשבותיי עכשיו, כשניסיתי לחשוב על דרך להעביר אליכם את מהותן ותוכנן של החוויות שעברתי. והנה, כשנתקלתי במבטו – נרקם קוּר עדין מעינו החדה למחשבתי, ובא לי לעזרה.
כאלה הם פני הדברים. ניתן לי למצוא חיזוקים מבחוץ, בעולם הפיזי המוחשי שמחוצה לי – אשר יאשרו ויתקשרו לאותן המורכבויות העדינות היוצרות את עולמי הפנימי.כיוון שכך, ניתן לכם לעשות הקשה מסוימת מתאוּריי את החוויות החיצוניות – על המשמעויות הפנימיות, ולהיפך.

נחתתי בדלהי עם בוקטה נפוח-הלחי (מאינפקציה). שוב קיבל את פני הכאוס המוכר של ארצות העולם השלישי, אלא שהפעם ביתר אינטנסיביות.
יש נקודות רבות הדומות ואף זהות בין ארצות העולם השלישי שביקרתי בהן – כמו באפריקה, בתאילנד ובמרכז אמריקה. המון האדם הזה, הרוחש במין סדר פנימי מסתורי המובן לאנשי המקום, אך בעינינו המערביות נראה כהיפוכו של סדר.
הכנתי את עצמי מראש בנקודה מסוימת, (אשר הצדיקה את עצמה ואף היתה מועילה בהודו): אל לי לצפות שהדברים יתרחשו באופן הגיוני! צורת החשיבה ההודית, לדעתי, אינה מושתתת דווקא על תורת ההיגיון (אשר אותה, אם אינני טועה, הכירו לנו היוונים העתיקים).
אנחנו שוכחים לפעמים שאין זו צורת החשיבה היחידה הלגיטימית (כנראה משום שאנו גדלים מינקוּת כשכולם מסביבנו חושבים בצורה הגיונית – דהיינו על-פי תורת ההיגיון, ולכן נראה לנו שזאת צורת החשיבה היחידה הקיימת. פשוט כי אנחנו לא מכירים אחרת).

מבחינתי חלקו היותר משמעותי של המסע הזה, שהוא גם מסע פנימי, התחיל כשנותרתי לבדי. ההתעמתות עם הטבע האדיר הזה, העוצמתי כל-כך, ועם הלבד-המוחלט הזה, מוציאים ממני כוחות מסוימים, החבויים ורדומים בי בדרך כלל.
קורה לי תהליך שבו אני מפסיק לחשוב במילים, כיוון שאין עם מי לדבר, ולכן קשה בדיעבד להסביר את החוויה, כשם שקשה להסביר התרחשויות בחלום.
נפגשתי שוב ונפרדתי שוב מהבנות. לאחר יומיים הגעתי למרגלותיו של קו רכס שפסגתו מושלגת. בלילה, בעמק קטן בגובה תחילת השלג, ליד נחל מן השלגים שהפשירו, בישלתי לי ריבה מפרחי עץ הרודודנדרום האדומים וגם אורז מתוק עם חלב, כמו שאמא היתה עושה פעם לקינוח. על משכבי, צופה בשמים עטורי כוכבים, נשאתי שוב תפילת הודיה, כמו שאני עושה כמעט כל יום מאז פָּלֶנקֶה, אבל הפעם עם התרגשות של חוויה חדשה, ונפלתי לשינה מתוקה.
הדשדוש התלול בשלג המפשיר אט-אט עבר עלי בקלות מפתיעה, שכן התקדמתי בקצב שלי, לא מושפע מאף אחד מהיר מדי או איטי מדי. גיליתי שאני יכול לגמוע מרחקים גדולים של טיפוס תלול מאוד ללא מנוחות כמעט וללא התעייפות מצטברת כמעט – הכל הודות לקצב נכון. נשימה נכונה והרבה אוטוסוגסטיה – תודה לך אבא יקר! – אילו רק ידעתי להאמין ולהקשיב לך ולהשתמש בזה כמה שנים לפני כן... כל חיי התהפכו יחד עם המשפטים הפנימיים שלי.

והנה הפסגה. למולי הרכס העיקרי והגבוה ביותר של ההרים האדירים בעולם. שם, בשלג לבדי, אבל לא לבד – צרחתי עוד ועוד. אפילו שרואים תמונות בנשיונל ג'יאוגרפיק – אי אפשר בכלל להתכונן לזה! זה שם כדי לייצג איזושהי פסגה מוחלטת בתוך עצמנו.
לאחר כמה קילומטרים של הליכה בשלג שכיסה את השביל לחלוטין, אני עוצר שוב לאכול את האורז שהכנתי בליל אמש יחד עם פירות יבשים וביסקוויטים וריבה (הרבה אנרגיה מתרוצצת שם למעלה, פנימה והחוצה) ושוב הודיתי למשגיחיי-מורי-דרכי שלא מאכזבים. תודה לכם, אני בטוח תמיד בעולם הזה, איזו תחושה של חופש להיות בטוח ומאמין!
ישנתי במערה מצידו השני של הרכס. למולי בערו בשקיעה הפסגות המושלגות של הרי גג העולם, גם בפנים בער, ובערה גם האש וחיממה את לילי.

בחזרה לציוויליזציה. ירדתי לכפר המצטיין במעיינות חמים, מרפא לשריריי וכביסה לבגדיי. למרגלות הכפר זורם לו נהר חום בשצף, אחד מן היובלים והמקורות של הגנגה. סדוּ-בבה אחד הדריך אותי בשפת הסימנים אל "דאר-אמסלה", מעין בית מחסה לעולים לרגל – שם ניתן לישון ללא תשלום, ולפעמים גם לאכול.
בכפר קטנטן, על צלעו התלולה של הר, מצאתי זקנה מופתעת שאמרה לי בהינדית שהדאר-אמסלה סגור, "אבל אתה יכול לישון בבית-הספר" הציעה לי , (כמו שאמרו לי בשאר הכפרים). בתי-הספר הם בניינים שאינם בשימוש בלילה ולכן ניתן לעוברי אורח לישון בם.
עוד לא תליתי את כל הבגדים לייבוש סופי מהכביסה וכבר הזמין אותי מישהו לשתות צא'י ולקחת עצים למדורה. כשגמרתי לשתות כוס חמה של צא'י טעים ומתוק, כבר התקבצו סביבי כמה משפחות וכבר קיבלתי הצעה לעוד כוס, "תבוא לאכול אצלנו ארוחת ערב", "ובכלל תישן אצלי, זה הרבה יותר טוב מבבית-הספר". ושוב ביתם הוא ביתי, מיטב המאכלים של מטבחם הצנוע מוגשים לפנַי עוד ועוד, עד שאני מכריז בצורה חד משמעית שאני לא מסוגל יותר. וכמו בכל פעם, טקס שאילת השאלות ובדיקה יסודית ורבת פליאה (וגם לא מעט קנאה) של כל פריט מפרטי תרמילי.

בבוקר שלמחרת, בצא'י שופ, שואל אותי הודי מבוגר באנגלית טובה מהיכן אני. עניתי כמו תמיד "ג'וי-לנד", אלא שהפעם היה לי עסק עם אדם משכיל שלא קיבל את התשובה הזאת כסמכות למדינה לגיטימית. הוא עיתונאי לשעבר, ששהה גם בלבנון, בישראל ובדמשק בתקופת מלחמת של"ג – בקיא בהוויית העולם. נתקשרה שיחה והוזמנתי אליו הביתה. הוא גר עם אשתו בעיירה בשם "ג'ושימָט" בבית עם נוף מרהיב. התחנה האחרונה של העולים-לרגל ל"בָדרינָט" – אחד ממקורות הגאנגה, אי-שם במרומי ההימלאיה, הפופולארי והתיירותי ביותר מבין חמשת מקורות הגאנגה העיקריים.

ככה זה בהודו: הכל בגדול והרבה. תחושה של גודש אינטנסיבי בכל דבר: באוכל, בתיבול, בטבע – ההרים, הנהרות, המתלולים, האנשים (האומדנים אומרים 902,000,000 ועוד כמה עשרות מיליונים של פליטים – הרבה יותר מכל  אוכלוסיית אירופה), המסתורין, השאלות, טוּב-הלב, חוסר הפרטיות – מהכל יש הרבה, יותר מדי לפעמים.
ואם ההימלאיה, פסגת הפסגות של העולם (במבט במפה מסתבר לי שפסגות בגובה של 7-8 ק"מ מצויות בשפע) מייצגת  פסגה רוחנית מסוימת (לא במקרה כמות נכבדה של רוחניות במסורות הטיבטית, הנפאלית וההודית מקורה בהימלאיה) – מה המשמעות של מקור הגאנגה בהימלאיה?
הגאנגה מייצגת, לפחות בתחושתי, איזו פסגה של ריגשיוּת – זרימה אדירה של מים, רגשות, מקורות נביעה, אמהיות (בהינדית אומרים: "גאנגה-מה" שפירושו: אמא גאנגה), וכל מה שמתקשר לכך אינטואיטיבית... שילוב חזק ללא ספק.
ב"ג'ושימט" פגשתי שוב את רומי ואנוקי בשוּק, ובלילה בחדרן יישבנו מחלוקות ומתחים, ואחרי איזו צ'ינגלה (הודו משתבחת גם בזה – גם בתחום זה ישנו המוטיב של יותר מדי כמות ועוצמה...).
היתה לי שיחה מדהימה עם אנוקי, שבה היא חוותה חוויה דומה במקצת לחוויית פלֶנקֶה שלי. דמעות ההתרגשות שלה עדיין זולגות ברורות בדמיוני. הנה כי כן נתבררה לי סיבת הרתיעה שלה ממני – היא לא היתה מוכנה להתעוררות של זיכרון עמוק, קדום ועוצמתי בתוכה, והיא – כמוני – ידעה מראש יפה יפה שזה כרוך בַּקשר שלנו.

מאוחר עכשיו. כתבתי ברצף, בשקיקה ממש, ועדיין מרבית המסע לפני. אמשיך פעם אחרת. לילה טוב חמודים.

[המשך המכתב כעבור יומיים.
המכתב כולו נכתב באירופה, בתקופה שהרן עבד בשיפוצים. הוא שהה באירופה בתקופת המונסונים, ובהמשך חזר שוב להודו].

29.8.1995

אני חוזר אליכם בסופו של יום עבודה מעייף – שברתי קיר לדלת היום.

אז איפה היינו? אה, כן... שוב נפרדתי מהבנות ויצאתי, מצויד היטב, למסלול נוסף. עברתי כפר קטנטן, שאמור להיות האחרון במסלול הזה, והעפלתי כמה שעות ביער, בתלילות מרוּבה, עד שאיבדתי את הדרך.
לעיתים, בשל השלגים של החורף, הדרך נהרסת, אולם ניתן למצוא שוב את המשכה אם עוקבים אחרי תוואי משוער. אלא שהפעם לא מצאתי את ההמשך, לעומת זאת מצאתי את עצמי הולך ומסתבך, מסתבך והולך (מתאים פה לאללה), מטפס על סלעים ענקיים, נצרב מסרפדים, נשרט מענפים, מחליק ושוב ממשיך, עד שהחלטתי שאני מוכרח עכשיו למצוא את הדרך בכל מחיר (והחשבון לא איחר לבוא).  הנחתי את תרמילי ליד נחל שהיה בצידו האחד של העמק.

החלטתי לחצות את העמק הצר והתָחוּם-היטב על ידי מצוקים משני עבריו, עד שאמצא את הדרך (כך שיערתי). כמובן שאחרי מאבק לא קטן בצמחיה הסבוכה הגעתי לצד השני של העמק, מבלי למצוא את הדרך. חזרתי, אם כן, חזרה לנחל, לאותו המקום שם הנחתי את תיקי – והתיק איננו! עסק ביש...
לבד בהרים, כמה שעות הליכה קשה מהכפר האחרון, ללא פרוטה (אף לא רוּפי אחד לרפואה), ללא דרכון, ובגדים, ושק-שינה, ואוכל – בקיצור ללא כלום. ואז, אז התחיל לרדת גשם...
התחלתי סורק את כל האזור לאורכו ולרוחבו. למעלה – ידעתי שלא המשכתי, בשל מפל לא עביר. למטה – זיהיתי שכאן כבר הייתי. חזרתי ליער, הלכתי שוב לאורך הנחל – לא תיקים וכן יער.
אחרי כשעתיים של חיפוש, החלקות, שריטות וצריבות והרבה גשם, עליז וטוב-לב (!!!!) החלטתי לחזור לכפר.
המצב ללא ספק ביש, אפילו עגום, ואני לבד, אלא שלא כצפוי התחזקו בי כוחות פנימיים והשמחה אף גברה כשהבחנתי בכך. חשבתי לעצמי: "אם עכשיו אני שמח וטוב-לב, הרי זה שיעור חשוב ללמוד... כנראה שאני צריך להתחיל בהודו מאפס. קו זינוק השווה להודים...".
חייכתי, ובעודי יורד בחזרה לכפר שרתי בקול רם:
"And I think to myself: what a wonderful world…"  
– ספלאאץ... החלקתי על סלע רטוב, קמתי שרוט אף יותר, מביט בשמים ומחייך: thank you… .

הגעתי לכפר רטוב ומדובלל, והמלאך לא איחר לבוא. איש אחד שאינו מדבר אנגלית, שאל אותי מה קרה. הסברתי לו במעט ההינדית שבפי, ובעזרת שפת הסימנים את מה שקרה. תוך שניות הוא הושיב אותי, נעטפתי בשמיכה, הוגש לידי כוס של צא'י חם ואחריו גם אוכל. חשתי בטוח, מוגן ושליו. כשסיימתי לאכול, האיש נעל נעליים ואמר לי: "צ'אלי" (הולכים, יאללה), הולכים לחפש את התיק.
הוא לקח איתו עוד נער והתחלנו צועדים. שוב לטפס את כל הדרך... והגשם, כל אותו זמן בשלוֹ.
הגענו למקום וחיפשנו שלושתנו מעל חצי שעה, עד שאמרתי להם: מספיק, בואו נחזור, מחר נמשיך. (חסתי על האיש הטוב הזה שמדשדש ביער בגשם זלעפות, וגם הייתי כבר מותש). הוא התעקש: "עוד קצת, בוא נחפש שם למעלה". ידעתי שלא הגעתי לשם, משום שזה היה מעל המפל, אבל נעתרתי בתנאי שאח"כ חוזרים. הלכנו, אם כן, עוד למעלה, ולאחר כחמש דקות האיש צועק: "הנה התיק שלך!" ובאמת הוא היה שם, ביער, מחכה לי מבויש ורטוב, במקום שאליו כלל לא הגעתי...
כזאת היא הודו מלאת המסתורין. דבר לא חסר, והאיש והילד חילקו ביניהם את התיק הכבד, מסרבים שאני אסחב. חזרנו לכפר לביתו הצנוע. שוב נעטפתי בשמיכה יבשה ובגדי נתלו לייבוש ליד האש. אשתו בישלה בשבילנו ארוחת ערב, ובינתיים הוא דחף לי ליד חתיכה הגונה של צ'רס – איזה סיום מוצלח זה היה! אכלנו והלכנו לישון.

למחרת החלטתי שלא להמשיך שוב במסלול כמתוכנן, שכן סימנים קיבלתי למכביר. החלטתי לעלות לבָדרינָט – מקור הגאנגה. האיש הטוב נעלם בדרך מבלי להיפרד אפילו, ואני לקחתי אוטובוס בדרך מפותלת ותלולה במעלה הגאנגה השוצף, עד לבדרינט, בגובה 4000 מ' בערך.
מקדש מפואר לגדות הנהר, מרחצאות חמים ופסגות מושלגות מקיפות את המקום, מתנשאות עד מעל 7000 מ'. אולם זה מקום תיירותי מאוד, מאות ואלפים של הודים עולים לרגל בקיץ ומקום לינה מאוד יקר (במושגים מקומיים). ביררתי קצת, ומישהו סיפר לי על בבא שחי במערה, ואפשר לישון שם. מצאתי את המערה במרחק מה מן ההמולה, מתחת לסלע ענק. ידעתי מה מצפה לי שם, ובאמת – במערה ישבה אנוקי עם הבבא. רומי נסעה משם יום לפני כן.
משם המשכתי לכיוון "עמק הפרחים". בדרך פרשתי מן הדרך הראשית כדי לישון בעמק יפהפה (סופו האמור של המסלול שהתבטל), בנוף מרהיב פגשתי שוב "בַקרִי-וואלה" (רועים) וישנתי עימם. למחרת, בחוזרי לדרך הראשית, בעודי הולך, פתאום בלא שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי נופל 6-7 מ' ונעצר על עץ. השביל התמוטט מתחת למדרך רגלי ואני נפלתי, פשוטו כמשמעו, למדרון שבצידו. מלבד חבטות יבשות ושפשוף קל, נותרתי שלם ובריא. לאחר שהתרתי את רגלי הסבוכה בעץ ואספתי את סנדליי שנשארו על המדרון – התחלתי צוחק מהמצב המפתיע! שוב הכתה בי ההכרה לגבי הכוח העצום הגלום באפשרות שלי לבחור במצב-הרוח ובתגובה ביחס לכל מצב שהמציאות מכתיבה לי.

ישנתי באותו הלילה ב"גואדווארה", שהוא מעין בית-מחסה של העולים-לרגל הסיקים. שם ניתן לי חדר, ושמיכות לקור העז וארוחות חמות. אנשים נפלאים ורחבי-לב הסיקים. אני אזכור להם את נדיבותם הרבה.
עליתי לעמק הפרחים עם בחור גרמני שפגשתי. העמק הוא מין מיקרו-אקלים שנוצר בין הפסגות האדירות המושלגות האלה, והוא משתרע בגבהים 3600-7000 מ'. בשל תנאיו המיוחדים, ישנה שם פריחה מסיבית של הרבה סוגים מיוחדים של פרחים, אולם אנחנו הקדמנו את העונה, אף כי היו שם לא מעט פרחים מעניינים ויפים. יָשׁנּוּ במערה מוקפת שלג, ואחרי יומיים ירדנו שוב לגואדווארה. משם עלינו ל"הֶמקוּנד-שהייב", המקדש הסיקי החשוב ביותר וגם המקדש הגבוה ביותר בהודו. בגובה 5400 מ', לחופו של אגם טורקיז קטנטן, מוקף בשבע פסגות מושלגות-עד, נבנה המקדש לגורו העשירי שלהם. מקום זה רב עוצמה גם ללא-מאמינים. העולים לרגל טובלים לטהרה בחוֹר בקרח של האגם הקפוא הזה. מבחינה ויזואלית זה היה אחד המקומות היפים ביותר שראיתי.

נפרדתי מהבחור וחזרתי לג'ושימט. כמו תמיד מגיע רגע של תהייה. ישבתי במסעדונת, מעיין במפה וחושב: מה הלאה? לפתע לא היה לי ברור מדוע אני בהודו ומה אני בעצם מחפש...
"לאן אתה הולך עכשיו?" פילחה את הרהוריי שאלה, האופיינית מאוד להודים. כשהרמתי את עיני מן המפה, ישב למולי הודי עם חזות בהחלט לא קונבנציונלית – שיער ארוך ובלי שפם, דובר אנגלית טובה, מן יפיוּף כזה. נראה יותר כמו אינדיאני מאשר הודי. נקשרה שיחה, החיבור היה מהיר. הוא נשוי לבחורה ניו-זילנדית וחי שם כבר כמה שנים. עכשיו חזר לביקור בהודו.
שנינו לא רצינו לבלות את הלילה בג'ושימט. הוא הציע: "אני מכיר לא הרחק מכאן מקדש קטן עתיק בטבע, בלי אנשים, רק הבבא שחי שם, ולידו זורם נחל עם מים מצוינים. אפשר לישון שם". נסענו והגענו לגן עדן קטן.

אולי זה הזמן להסביר (או לנסות) מה זה סדו-באבא. ישנם המון סוגים שונים, ובדרך-כלל סימן ההיכר הבולט הוא שהם לא מתגלחים או מסתפרים. לגופם בגד פשוט מאוד מפיסת בד אחת בצבע אחד (צבעים שונים משמעותם עבודה של אלים שונים). לרוב הם הולכים עם מקל ואיזה כלי מדלעת או מתכת. זה כל רכושם פחות או יותר. הם מקדישים את חייהם לעבודת האל(ים), מרבים במדיטציה ומיני טכסים בסגנונות שונים ומשונים. לעיתים קרובות עליהם לבצע דבר מה למשך תקופה של 12 שבועות/חודשים/שנים בהתאם לדברו של הגורו (המורה-מדריך) שלהם. משימות כאלה יכולות להיות, למשל, לשמור על אש קדושה דלוקה ברציפות 12 שנים, למרוח את גופם בעפר כל יום, לעשות מדיטציה למשך כמה שעות בתוך מעגל אש.

הבחור הזמין אותי למקדש אחר, בו הוא יוכל ללמד אותי אסטרולוגיה, כיוון שיש שם את הספרים המתאימים, ושם גם יוכל להגיד לי עוד דברים לגביי, ביתר פירוט ודיוק. הוא דיבר על המקדש הזה כעל המקום המיוחד והאהוב עליו ביותר בעולם, שבו הוא חווה שינוי גדול בחייו (נשמע מוכר?).
אולם בבוקר שלמחרת נאלצנו להיפרד, כיוון שמישהו מכפר שכן, כנראה, גנב לו תיק ובו כל כספו והדרכון הניו-זילנדי. לכן, לאחר חיפוש, הוא החליט לנסוע כדי לדווח על כך.
נדברנו להיפגש לאחר שלושה ימים באותו מקום.

למחרת, בעודי שותה לאסי קר (מעין יוגורט) במסעדה, לפתע חשתי ברע... מסוחרר ניסיתי להגיע לשירותים לשטוף פנים, אולם בדרך הקאתי ונפלתי. כל חושיי התעמעמו ולא יכולתי אפילו להתיישב. כך שכבתי, שׂרוּע חסר-ישע על העפר בחוץ, בקרבת הביוב הזורם ואיש לא ניגש. לפתע הרגשתי בדידות וחוסר-אונים במלוא העוז. אינני זוכר תחושה פיזית כל-כך קשה ועוצמתית במסעותיי. הרגשתי רע במיוחד. לא יכולתי אפילו להרים את הראש.

אולם שוב, אף במצב הקשה הזה, עוד אחד במחרוזת המכשולים המוזרה הזאת שפקדה אותי בהודו, שמרתי על מוראל גבוה. חשבתי לעצמי שדווקא עכשיו אני זקוק במשנה תוקף לאמונתי וליכולת לבחור. וכך היה. דווקא משום הקיצוניות של מצבי הפיזי הקשה, חשתי חזק שבעתיים, וזה שימח אותי עוד יותר אפילו.

כך רבצתי על הרצפה כמה שעות ולבסוף, בקושי רב, הצלחתי להתרומם, מסוחרר, מעורפל-חושים ועם כאב-ראש מדהים בעוצמתו. אספתי את תרמילי וניסיתי למצוא מלון כדי ללכת לישון. אולם כנראה שבשל האופן שנראיתי, נדחיתי מכל מקום (חשבו שאני מסומם לחלוטין). ולבסוף החלטתי לישון בטבע. נגררתי בשארית כוחותיי לשדה מחוץ לעיירה, שמח על כוחי שעמד לי, נשאתי תפילת הודיה, עשיתי לעצמי רייקי ונרדמתי לשינה מתוקה.

התעוררתי מאושש, והמחשבה הראשונה שעלתה במוחי: יום-הולדת של רומי היום! "יום-הולדת שמח, רומי!" צעקתי בכל הכוח, תוהה היכן היא עכשיו...
לאחר התאוששות מחוויית אמש נסעתי בטרמפ לכפר אחר, ומשם הלכתי לעבר מקדש שהיה מסומן על המפה ובחרתי בו באקראי. צעדתי 14 ק"מ, וכחצי שעה לקראת הסוף פגשתי טייל שהדריך אותי בכיוון המדויק: "מאוד נחמד שם, וגם יש שם חבר'ה נחמדים מהריינבוֹ". – "כן, אני יודע, בחורה ישראלית אחת גבוהה שיש לה יום-הולדת היום. נכון?", ניחשתי.
התגנבתי בשקט ונעמדתי ממש מאחורי רומי, מכסה את עיניה. יום-הולדת שמח! שוב נפגשים ב"מקרה".

משם חזרתי לפגישה עם הבחור ההודי, שנקבעה לפני שלושה ימים. אך הוא לא הגיע. חיכיתי יום, והמשכתי לבד למקדש  שעליו הוא דיבר. אכן מקום מדהים, מקדש עתיק ומוזר מזדקר לו בתוך הג'ונגל בהרי ההימלאיה. התיידדתי שם עם בחור מקומי והתארחתי אצלו כשבוע, לומד לבשל אוכל מקומי ומכין צא'י ב"צא'י שופ" שלו לעוברים ושבים. התברר שדודו הוא בעל ספרי האסטרולוגיה עליהם שמעתי.
לבסוף נפרדתי ממנו והתחלתי מטפס למקדש אחר, גבוה יותר, אי שם בהרים.

ידעתי שהמרחק הוא כ-18 ק"מ, אבל לא ידעתי שכולם בטיפוס מתמיד... לא היה כמעט צעד אחד בירידה. שלא כתמיד, הפעם לא היה איתי בקבוק מים (שכחתי אותו אצל רומי) ושלא כתמיד לא היו נחלים ונביעות על כל צעד ושעל. אחרי כמה שעות של טיפוס מפרך התחלתי להיות צמא באמת! ועדיין אין מים – מאוד מוזר באזור הזה. הגעתי לגובה שנגמרים העצים ומתחיל רק עשב (בערך בגובה 3000 מ' ומעלה), ואז התחיל הגשם. לבסוף מצאתי נחל, ובשנייה שהתחלתי לשתות, לפתע כוסה האזור כולו בערפל כבד... כשיצאתי ממנו התחיל שוב גשם והפעם מונסון אמיתי. מצאתי סלע להסתתר תחתיו ולאחר שנחלש הגשם המשכתי. ושוב החל, ושוב התחבאתי, ושוב הפסיק, והמשכתי. כל הדרך תרתי אחרי מערה, שכן הייתי עייף ביותר. אולם מוזר, אף זאת לא היתה בנמצא...
הגעתי לקו הרכס, בגובה מעל 4000 מ', רטוב לגמרי ורצוץ מעייפות. המשכתי ללכת לאורכו, אולם אין מקדש אפילו באופק. כבר התחיל להחשיך ואני לא הייתי מסוגל לצעוד יותר מרוב עייפות וגם פנס לא היה לי (שלי נגנב והחדש שקניתי נגנב גם הוא, שבוע לאחר מכן). החלטתי, אם כן, לישון היכן שאני.
פרשתי את השק"ש ונרדמתי כמעט מייד. אלא שאז החל מבול אמיתי. מי שלא ראה מונסון מימיו לא ראה שמחת בית השואבה (וזה עוד כלום). המצב מזופת באמת. מהר מאוד החל הגשם חודר דרך השק"ש. בתחילה טיפה ועוד טיפה ולבסוף גיליתי שכולי רטוב לחלוטין בתוך השק"ש. מצב תיקי דומה. אין לאן לברוח, רק עשב מסביב, קור אימים בגובה הזה, בלילה וברטיבות.
מה עושים? רועדים. רעדתי. אבל אתם בטח מנחשים, נכון, שמרתי בפנים על מזג טוב (לשם איזון מזגים). התבדחתי עם השמים בצעקות, אלא שחוש ההומור השמימי כנראה פירושו עוד גשם ויותר חזק.
– "או קי. או קי. הבנתי. ניצחתם". והגשם – עוד יותר חזק, לשם אישור.
לאחר כמה שעות של גשם מטורף חלה לבסוף הפוגה. לא היה לי כל חשק להמשיך לשכב שם ולרעוד, והבוקר עוד רחוק מאוד...

החלטתי לנסות את מזלי והתחלתי מגשש בחשכה המוחלטת אחר השביל (השמים היו שחורים לחלוטין מעננים ולא היתה טיפת אור). כך צעדתי זמן-מה, מכוּון ע"י מי שמכוון אותי מאז ומתמיד, עד שראיתי לפתע נצנוץ בחשכה... קרבתי וראיתי שזה בית ובתוכו מדורה. היו שם אנשים טובים שכמוני עלו למקדש. מייד הושיבו אותי ליד המדורה על קש רך, שהיה מפוזר על הרצפה. נעטפתי בשמיכה וסיר הונח על האש לצא'י וביסקוויטים.
אפשר לתאר את תחושת ההנאה והסיפוק מן הרגע הזה שבו ידעתי שאני עתיד לישון הלילה יבש וחם. תודה לאל. פשוט תודה על האמונה והחיים האלה הנפלאים.