מכתב למשפחה. מקסיקו, מרידה.

16.1.1994

משפחתי (וחיות אחרות),

שמים בפיהוק כחול רובצים בעצלתיים, בשעות בוקר מאוחרות, בפארק המרכזי של העיר המקסיקאנית מרידה, מעל ערבוביה של המון שליו הנע אף הוא בעצלתיים. יונה צחורה חלפה. בסמוך לי איש הנראֶה כסוכן-חֵרֶשׁ יושב במתיחוּת על ספסל, לוחש למכשיר קשר מזערי מאחורי ספר-כיסוי, מלים בעלות חשיבות לא נודעת על הנשיא ועל התנגדויות, בולש בעיניים מתרוצצות.
לא הרחק קבוצה של ילדות מפריחות בועות-סבון.
ברקע מוסיקת ריקודים מקסיקאנית, ּמקשָה על הקבצן הרובץ על הספסל להיאחז בפרצוף קשה-היום שהוא מנסה לשווא לשוות לעצמו, ומקפיצה את דילוגי התופסת של אב ובנו בינות העצים.

עזבתי אתכם במכתבי הקודם בכפר סאן-מתאו שבגואטמאלה. משם שבתי בחזרה לשֶלה בנסיעה ארוכה ומפותלת על גג אוטובוס העמוס חבילות, שקים, וסלים עם תרנגולות. בדרך לשֶלה ליוותה אותי צפייה של מעין שיבה הביתה.
העיר המיוחדת הזו, שאליה כבר נקשרתי, שבה שהיתי בבית-הספר לספרדית, שבָּה השארתי חברים (דרור ולוּנה בביתם החדש), ואת "משפחתי המאמצת", ואת חפצַי -  עכשיו היא כמו ביתי העראי, בו אנשים המצפים לי ומתרגשים לבואי. הרי זה כמעט לחזור הביתה, לא?
למחרת המשכתי בדרכי לכיוון טיקל, עתיקות המאיה המפורסמות של גואטמלה, שם נדברתי להיפגש עם וונסה וחברותיה. אלא ששכחתי שביומה הראשון של השנה החדשה אין אוטובוסים, והדרך לטיקל היא דרך עפר גרועה וארוכה העוברת בתוך הג'ונגל ולא רבים עוברים בה. נעמדתי, אם-כן, בתחילת הדרך בניסיון לתפוס טרמפים – נאחז במזלי בלבד. ואכן, לאחר כשעתיים עצר בחור במכונית מסחרית, וכמובן שפניו מועדות לטיקל...
הדרך נראית כמו תפאורת-ג'ונגל צבעונית במיוחד מסרט של וולט דיסני. בינתיים התיידדתי עם סטיב, הבחור האמריקאי שבחברתו נסעתי, אשר לקח אותי תחת חסותו. הגענו בשעות אחה"צ. ביררתי בקמפינג, ובחור מלא בטחון אמר לי ששלוש בחורות המתאימות לתיאור של וונסה וחברותיה עזבו בדיוק אתמול בבוקר, כנראה המשיכו בדרכן למקסיקו. סטיב ואני התארגנו ונכנסנו בשעות בין-הערביים לשמורת טיקל.

טיקל. היהלום שבכתר עתיקות המאיה. מעבה הג'ונגל רוחש קולות ציפורים וקופים. הודו-בר צבעוני בין השיחים, טוּקָן ארוך מקור על עץ, ענף מרשרש תחת כובדו של קוף מקפץ, הצבעים התכולים-ירוקים של ג'ונגל בטרם שקיעה.
לאחר זמן מה של הליכה בסבך, כשאנו חולפים ליד תילים רבים שלא נחשפו עדיין, רוויי תחושת מסתורין של עיר קדומה אבודה, אשר מסיבה לא ידועה נעלמה וכוסתה על-ידי הג'ונגל הנצחי. הגענו לבסוף לקבוצת פירמידות.
טיפסנו על הפרמידה הגבוהה שביניהן במדרגות תלולות. כשהגענו למעלה, על אף ההתנשפות, נעצרה נשימתי לרגע – הנה אני שם, בפסגתו של אי אבן, המזדקר מתוך הים הירוק הסבוך הזה.
ג'ונגל עד האופק, ורק מספר איי-אבן עוצמתיים, תלולים ונוקשים, מזדקרים בחוצפה מתוך הירוק הזה, שמאיים לבלוע ולכסות הכל. יש משהו בכוח הקדמוני של המבנים האדירים האלה, הנלחמים בחירוּף כנגד כסותו של הג'ונגל הנאחז בַּכל, מטפס, מכסה, מפורר. מעין אנרגיה קדומה הכבושה באבנים הכבדות.
צפינו בשקיעה אדומה, ההולכת ונפרשת כמסך גדול, אדום, בסופה של הצגה מוצלחת המשאירה אותי רווי מחשבות והתפעמות. קוף גדול שאג הרחק, כאילו מבכה את סופו של יום מרגש.

למחרת השכמנו טרם זריחה. העפלנו שוב לשלב העליון והבטנו ארוכות, משתאים, בג'ונגל המתעורר. אט-אט הוא פשט מעליו את שמיכת הערפל והחל לצבוע עצמו בשלל גוני-השמים, מקשט עצמו בצווחות ציפורים. השמש הפציעה אדומה וגדולה, מכריזה בבואה על יום חדש, לח וכבד.
יצאנו לתוּר את מסתורי טיקל – עברנו ממבנה למבנה, מקבוצת מקדשים אחת לשנייה, מעפילים לראשי הפירמידות התלולות. בין קבוצת מבנים אחת לשנייה מתפתלים שבילים צרים בין הצמחייה וחיות הבר. תרנגולי הודו בר, שועל המתנמנם על גגו של מבנה, טוקנים בשלל צבעים מרהיב. זוג נקרים פילחו את האוויר בצרורי-נקישות על עץ ענק ואחר החלו מרדפים אחד את השני, בהקיפם את הגזע בתנועה ספירלית, כשראשיהם האדומים הענקיים נוקשים במהירות מפליאה בגזע.

לפתע שמענו קולות שירה ונגינה. לאחר זמן קצר נתגלתה לעינינו תהלוכה של אינדיאנים בדרכם לאחד המקדשים, אנשי שבט המאיה של ימינו.
הסתבר שהיום הוא חג-התירס שלהם. (בתרבות המאיה ישנה חשיבות מרבית לתירס, הקרוי בספרדית "מאייס", משום שעל פי אמונתם האדם הראשון נוצר מ"מאייס" על ידי האלים – זאת לאחר שניסיונות קודמים ליצור את האדם מאדמה ומעץ נכשלו...)
אנשי המאיה הגיעו למשטח שבין שני מקדשים, והחלו בטקס: למרגלותיו של אחד המקדשים ובסמוך לזוג אבנים גדולות הם פיזרו נרות דולקים במעגל גדול:

שלושה נגנים בחליל מיוחד, בתוף גדול ובשריון של צב – ניגנו וליוו קהל גדול ששר תפילות בשפת המאיה. מסביב היו פזורים כלים מעלי קטורת וכדים עם אש בוערת. צפינו בטקס ודיברתי מעט עם האנשים, לבקש מהם הסברים לנעשה.

למחרת נפרדנו. סטיב לקח אותי למקום נוח לטרמפים בחזרה לכיוון גואטמאלה, והוא עצמו החל לנסוע צפונה למקסיקו, לקנקון.
לא עברו יותר משתי דקות עד שהבחנתי ששכחתי את מצלמתי במכונית של סטיב! אלא שסטיב כבר היה רחוק בדרכו, שאמורה להימשך בנסיעה מהירה כשמונה שעות.
לא נותר לי אלא להתחיל לרדוף אחריו לגבול מקסיקו, על מנת לנסות לתפוס אותו במעבר הגבול. סטיב הוא נהג מרוצים כך שסיכויי להשיגו היו באמת קלושים.
ואכן, לא השגתי אותו בגבול. עסק ביש. לא נותר לי אלא להמשיך אחריו ישירות לקנקון.
בעיר הגבול המקסיקנית חיפשתי את האוטובוס לקנקון, כאשר לפתע, מתוך האוטובוס עצמו – מי קופץ עלי לפתע אם לא וונסה! היא וחברותיה נוסעות באותו האוטובוס לאותו כיוון! הסתבר שהן הגיעו לטיקל כמה שעות לפני שעזבנו את המקום, אך לא הצטלבנו... אותו בחור שהטעה אותי סיפר להן שהייתי שם וחיפשתי אותן.
החברות ירדו בדרך, וונסה ואני המשכנו במרדף אחר המצלמה. המזל הטוב המשיך לעמוד לצידי כשמצאתי לבסוף את סטיב ישן במכוניתו במגרש החנייה של שדה התעופה. הוא התעורר המום לראות אותי במקום שלא ציפה כלל...

[---] רמיזותיי בקשר למעורבות פוליטית שלי בגואטמאלה לא צריכות להפחיד אתכם כלל משום שאם וכשאהיה פעיל זה לא יהיה בתחומים פוליטיים ממש, אלא עזרה לקהילה ודברים בסגנון הזה.
חוץ מזה מצב רוחי באופן מתמיד טוב עד מצוין. דברים גדולים וחשובים קורים לי כל הזמן. אני חושב עליכם הרבה ומתגעגע, אלא שיש לי פה דברים חשובים לעבוד עם עצמי.

אוהב,
הרן