קטעים ממכתב לאמא. גואטמלה, סאן מתיאו.  

27.12.1993

אמא, אמא שלי,
עברו כמה ימים מאז שכתבתי לכולכם, ימים שמחים ושלווים.
היום עזבתי את הכפר האהוב עלי "טודוס סנטוס". איזו אווירה, אילו נשמות יש לאנשים שם. צבעוניותם של האריגים ושל מלבושיהם אולי משקפת בצורה הטובה ביותר את צבעוניות נפשם. יש באוויר אווירה של פרגון מתמיד. אנשי הכפר עוזרים אחד לשני כמעט בכל תחום, בלי קטנוניות ובלי חשבונות קטנים, אולי כמו שזה היה אמור להיות בקיבוץ.
אלא שכאן האנשים יוצרים את זה מתוך בחירה ומתוך הרגשה שכך זה נכון להם, ולא מכורח החלטה. מובן שמדובר בחוגים יותר מצומצמים, כגון משפחה מורחבת או שכנים וחברים קרובים.
ראיתי אתמול, לדוגמא, אישה אחת ש"גנבה" זוג תיירים שאני הועדתי לשכּן במשפחה שאני גר עמם. שאלתי על כך את ניקולסה, אם המשפחה, והיא הגיבה בחיוך שזה בסדר, שהיא שמחה בשבילה ושגם האישה ההיא קרובה רחוקה. והנה מאוחר יותר נכונה לי הפתעה נוספת – האישה, שכנראה מצפונה נקף אותה מעט על "גניבת" פרנסה, פגשה תייר נוסף שהגיע מאוחר יותר, ובלי להסס היא הובילה אותו הישר למשפחתה של ניקולסה. זאת דוגמא אחת מיני רבות. הנה כי כן, יש כאן סיפורים טובים.

כנראה על שום יחסיי עמם, ועל שום השתתפותי בקניית אוכל, בבישול ובשאר עבודות, לא נדרשתי לשלם מאומה בזמן שהותי שם, דבר שהוא די נדיר, אני מניח, משום שהם מתפרנסים מהלנת טיילים, והכסף אצלם תמיד חסר.
בערב האחרון קניתי מצרכים לרוב והכנתי ארוחה גדולה וטעימה. לאחר שכולם שבעו ולא יכלו יותר לאכול (מצב שגם הוא נדיר משום שכנראה התפתח אצלם אינסטינקט מסוים שכשיש אוכל – אז תמיד אוכלים!) נדלקו לפתע אורות עץ חג-המולד מעצמם, ללא כל הסבר, ומשם החלה להתגלגל שיחה שנסתיימה בסיפורים לרוב על מיני רוחות ויצורים שניקולסה ראתה בשנים האחרונות.
יש לציין שהיא מפליאה לספר, תוך התאמת קולה וקולות-רקע נדרשים לתוכן הסיפור. המגבלה היחידה היתה, כמובן, הספרדית שלי, שעדיין היא דלה מאוד.

עבר עלי יום של לבד, במובן העמוק של המילה. אוטובוס לא היה בשעה שתכננתי ולכן התחלתי להעפיל רגלית. משאית אספה אותי, וחסכה ממני את מרבית העלייה, אולם עדיין נשארה לפני דרך רבה. כן, עוד רבה הדרך ממני.
הלכתי שעות מספר בין כפרים קשי-רוחות. הנוף השתנה מירוק ועשיר לצהוב של עשב וירוק אפרפר של מיני קקטוסים. מזג האוויר אף הוא – מן הצלילות והשמים הכחולים – השתנה לערפל, רוח קרה ורטובה.
את השמים והשמש לא ניתן לראות, וכמובן שהאנשים גם הם, אנשים קשים, מצועפים ומסוגרים – זוהי הרמה ההררית אשר מעל לטוֹדוֹס-סנטוֹס. איזה מעבר חד ומוזר! כל-כך קרוב וכל-כך שונה.
כך, לאחר מספר שעות שהלכתי ביניהם, אסף אותי לבסוף טנדר פתוח, מאחור. עקב הרוח הקרה והרטיבות, נאלצנו לבסוף לכסות עצמנו ביריעת ניילון גדולה. כך, יחד עם הרוח, נעלם גם קשר העין עם הסביבה. שלוש שעות בתוך יריעת ניילון כחולה.

לילה עכשיו. אני כותב בתוך מיטתי שבחדרון כשל "אהרון והעיפרון הסגול". חלון קטן מעל מיטתי פתוח לרווחה לצינה ולירח-תנים מלא, המצטנף בעננים דקים.
לבד, היום אני לבד. מכונס בתוך עצמי. זה טוב לי לפעמים, אבל קשה.

הגעתי לכאן לכפר נידח בקרבת הגבול המקסיקאני, כפר בשם "סאן מתיאו". האוטובוס התנהם צרוד בדרך הררית מפותלת ללא רחמים, חולף אף הוא מן הירוק אל תוך הערפל. שדות של עצים גדועים, מוקפים בגדרות עץ כבדות ומיוחדות. כל זה בתאורת ערפל של שעות השקיעה בהרים. בנוסף לעייפותי ולערפולי שלי, כל אלה  שיוו לדרך אופי מוזר, כבד, קשה, נוף המעביר צמרמורת לאורך גבי.
הגעתי לכאן כבר בחושך. הסתדרתי בחדרי ויצאתי לשוטט מעט ברחובות הכפר לראות במה מדובר. אולי בשל הירח המלא המאיר הכל בדרכו שלו, בוחר התגלמויות חדשות לגוני-צבע מוכרים, ואולי בשל הרחובות שבשש בערב היו ריקים וחשוכים, שקטים כל-כך, כאילו אני מהלך בכפר רפאים שבתיו הקטנים בעלי גגות משופעים ומרפסות תלויות, ורק מעט אורות צבעוניים, שאריות מחג המולד המעטרים פה ושם את פתחי הבתים – הרגשת ה"לוּנטיק" [ lunatic – חולה רוח, הקשור בפולקלור למופעי הירח]  והצמרמורת לאורך גבי רק גברו. אפילו הכנסייה הגדולה והמעוטרת לפתע נראתה לי באור הירח הזה כמו איזה ביתן של הנזל וגרטל, המנסה לפתותך בשלל צבעוניותו המכושפת.
חזרתי אם כן לחדרי, למיטתי, לנרותיי, לניירותיי, לחלוני הפתוח לירח, מרשה לו להכניס אלי לחדר קצת משיגעונו. חזרתי אליך אמא.

ישנו דבר נוסף שאני מתחבט בו, והתקשיתי לכתוב לכם לכולכם במכתב. רומן חדש, אהבה חדשה. לפתע הופיעה בחיי וונסה (הבחורה השוויצרית עליה כתבתי לכם בקיצור ובלי פירוט).
זה התלקח בינינו לפתע פתאום, וכמו תמיד עוד לפני שהבנתי מה קורה איתי, מצאתי אותה מאוהבת לגמרי עם דמעה בעינה על שאנו נפרדים לכמה ימים (תכניותינו התפצלו לזמן מה על שום הביקור המתוכנן מראש של חברותיה).
שובר לבבות שכמוני... מה עשית לי אמא? תראי מה יצא מזה בסוף...
וונסה נסעה. נותרתי לבדי להתיר קשרים חדשים, לרקום מבוכות חדשות בליבי, להשתולל ברשת המלכודת ולסבך את עצמי עוד יותר.
[---] איך אפשר, אמא, לשכנע אישה שאפשר באמת ובתמים לאהוב יותר מבן-אדם אחד בו-זמנית? נכון שבחיים זה לא עובד ככה, כפי ששר דילן בתרגום חופשי: "אתה אף-פעם לא יודע מה יש לך עד שזה איננו...". אבל בכל-זאת, יעידו שמיי וירחִי זה המשוגע, שכל אהבותיי הקודמות עדיין הן בליבי עמוק. וכולן עבורי חברוֹת שתמיד אוהב, ואולי במידת-מה כמו יין ובקבוקו שנחתם, כך כשנחתם הקשר עולה ערכו וכך עם השנים הוא הולך ומשתבח...

[ ---] זהו בינתיים אימי. אסור לנבור יותר מדי, אני משער. את הכאב והבלבול של היום כבר מיציתי די והותר. אלא שעכשיו, לאחר הכתיבה, להבדיל מחיטוט בשן, ולהבדיל מן המצב שלא הולך להשתנות בעקבות כך, לפחות השתפר מצב-רוחי – דייני !

אוהב כמו תמיד ויותר,
הרן