מתוך מכתב למשפחה. גואטאמלה, הכפר טוֹדוֹס-סנטוֹס (כל הקדושים).

24.12.1993 (עוד חודש יש לי יומולדת!)

משפחה אהובה שלי,
עזבתי אתכם במכתב הקודם כשאני לומד ספרדית בשֶׁלה. מאז התקדמתי הרבה.
ברגעים אלה, בעת כתיבת המכתב הזה, עדיין לא קיבלתי מכם או ממישהו כלשהו מכתב, כך שאני לא יודע כלום על מצבכם ועל הקורות אתכם. למעשה למעלה משלושה חודשים שלא קיבלתי דבר כתוב (לחלוטין לא באשמתכם), וזה מקשה עלי לדמיין מה באמת קורה איתכם. מה עם הבחינה של אבא? מה עם עדן – בביה"ס של משגב או בביה"ס של החיים? ועופי בירושלים הקרה (יש כבר שלג?), ועילמון בעוד שנה מתישה של בי"ס והתבגרות, ואמא יוצרת מערכת חדשה (לפחות בשבילי היא חדשה) בגן במנוף. אלו הדברים שעולים במוחי ונשארים שם צפים ללא מענה...

ועל-שום כך, לא נותר לי אלא להתייחס לקורות אותי, לפחות עד שאקבל איזה פידבק כתוב מכם. אני תוהה אם אתם מבחינים בסרבול ובשגיאות הרבות שלי, עקב חוסר שימוש בעברית ומשום שמוחי מלא עתה באנגלית ובספרדית בלבד. (באופן מצחיק אני מוצא את עצמי, כמו בשיר – חולם בספרדית, ואם אני לבד בחדר ואיזה כלב נכנס ומבקש לטעום דבר מה – אני מוצא עצמי מסרב לו בנימוס באנגלית, כאילו שזאת השפה היחידה שהוא בטוח יבין, וממילא השפה הטבעית לדבר...)

אז לאחר שלושה שבועות של למידת ספרדית אני מסוגל עכשיו קצת לפטפט ספרדית בסיסית עם המקומיים, קצת לקרוא ולכתוב. הקשרים שלי עם מורתי ועם משפחתי בשֶׁלה התהדקו עד למאוד, עד כדי דמעות, חיבוקים, נישוקים ומתנות בשעת העזיבה. יצרתי לי שם בתקופת השהות הקצרה אורח-חיים מאוד ביתי, מלא שמחה והתרגשויות קטנות יומיומיות.
מלבד זאת נוצרו גם קשרים עם חברים טיילים, במיוחד עם זוג – דרור (ישראלי מירושלים) ולונה (גרמניה). מה שמאפיין לרוב קשרים בין מטיילים הוא מצד אחד פתיחות גדולה והתקרבות מאוד מהירה ומצד שני תמיד ישנו גבול מאוד ברור שלא מאפשר התקרבות יתר-על-המידה, כמו עם חברים קרובים בבית. זאת משום שתמיד ברקע ישנה ההיפרדות הקרובה, ואת זה כולם יודעים. לא משנה עד כמה אוהבים ומרגישים קרובים, תמיד בקרוב ניפרד.
במובן הזה נבדל הקשר שנוצר לי עם דרור ולונה, אולי משום שהם ממש חיים בשֶׁלה  עכשיו. לונה מנסה לארגן בית לילדי-רחוב, ודרור – בתור מאוהב בלונה ובשֶׁלה – מנסה למצוא עבודה לתקופה הזאת (כמובן במשכורת מגוחכת של $100 לחודש...). משום שגם לי יש תחושה של לגור שם ולא רק לעבור שם נוצר איתם קשר אחר, ואני בוודאי עוד אשוב לשם מתישהו.

באחד מסופי-השבוע טיילתי למעיינות חמים, למקום בשם חורחינה (נדמה לי שכתבתי לכם על כך). בפעם אחרת טיפסנו לפסגתו של הר-געש מדהים, סנטה-מרטה שמו, לא הרחק משֶׁלה. הצלחנו לטעות בדרך ולאחר טיפוס מפרך בין שיחים וקוצים לרוב, לא הגענו לפסגה לפני רדת החשכה ונאלצנו לישון על שבילון צר על המדרון התלול. קפואים לחלוטין ורטובים מטל הלילה שהצטבר על העלים ונשר הישר עלינו, העפלנו לפנות בוקר בשארית הדרך שנותרה אל הפסגה.
מראה שכזה, הסכמנו פה-אחד, היה שווה לחלוטין את החוויה הקפואה והקשה של ליל אמש.
את סוף השבוע שלאחר-מכן בילינו במסגרת מצומצמת של חברים – לונה ודרור, סבילה מגרמניה, מוזס מדנמרק וונסה השוויצרית – על חוף הים הפסיפי, ליד כפר בשם "טילמפה". מה שלעיתים קרובות עושה חוויה למיוחדת ומרגשת, זה דווקא אוסף של דברים קטנים ומרגשים של אותו הרגע, חוויות קטנות היוצרות שמחה גדולה, שלא ניתן להסבירה במכתב שכזה. על כן, על אף שסוף שבוע ארוך זה היה מבחינתי שיא מסוים של תקופת שֶׁלה – לא ניתן לי לכתוב על כך הרבה. רק שמקננת בי ההרגשה שהטוב כל הזמן הולך ומתגבר.
אספר על אירוע פיקנטי אחד, והוא לאו-דווקא קשור לטוב, אם כי מבדח עכשיו במבט לאחור: כיוון שהיינו קבוצה אינטימית ומבודדת במקצת משאר החוף, וכיוון שהחום והמים הנעימים נסכו חופש באברינו הקפואים משֶׁלה הגבוהה והצוננת, התרנו מעלינו כל בגד. כל זה טוב ויפה, אלא שלא כך חשבו שלטונות החוק הגואטמליים.
משום שבשלב מסוים רצנו ערומים בסמוך לזוג חיילים, מצאנו את עצמנו מוקפים לפתע פתאום, ללא כל אזהרה מוקדמת, ממש תוך שניות, בכעשרים חיילים גואטמלים חמורי סבר, על נשקם הדרוך (נשק ישראלי, כמובן – רובה גליל טהור), המכוון היטב כלפי הפושעים הנוראיים. מפקדם, בקול מלא חומרה, הסביר לנו עד כמה נורא הוא הפשע, ושרק במזל בפעם הזאת הם לא עוצרים אותנו אך לא כך יהיה בפעם הבאה! בהמשך הוא התרכך מעט, משום שדיבר עם דרור וזה הזכיר את דבר היותנו ישראלים (עובדה שמעוררת כאן כבוד, בעיקר בקרב החוגים הצבאיים. תמהני מדוע...).

אם-כך, עזבתי את שֶׁלה מתוך תחושת צער מסוים על פרידה מהולה בציפייה לבאות. בחזרה לתרמילאוּת, לנופים חדשים, אנשים חדשים, חוויות חדשות. הצטרפה אלי בינתיים וונסה, הבחורה השוויצרית שאיתה התיידדתי מאוד בחוף. שמנו פעמינו לעיר בשם "ווהֵווהֵטַננגוֹ" ומשם למחרת היום בנסיעה איטית ויפהפייה העפלנו הנה, לעבר הכפר ההררי "טוֹדוֹס-סנטוֹס".
קשה לתאר את קסמו של הכפר הציורי הזה, השוכן במרומי ההרים בגובה 2500 מ'. האנשים פה הם בראש ובראשונה אדיבים ונחמדים בצורה יוצאת דופן. כולם חיכניים, מרבים לצחוק כל הזמן (על-אף קשיי המחייה הרבים), הם תמיד מברכים לשלום ושמחים לפתוח בשיחה על הא ועל דא ועל בכלל. אנשים צבעוניים במלבושם הייחודי ובאישיותם ולדעתי חלקם הגדול גם פשוט יפים. בקיצור, לא לקח לי הרבה זמן להתאהב במקום לחלוטין. תוסיפו לזה שסביב-סביב הרים ירוקים ותלולים, מלאי צמחייה, עצים ופרחים, ובקתות קטנות על אנשיהם ושדותיהם פזורים סביב. בדיוק בשבילי.
כמובן שבנוסף לכל עומד גם המזל לצידנו. וונסה היתה צריכה ליצור קשר ולמסור מכתב וכסף למשפחה מקומית, מחברתה שהתארחה שם בעבר. היא שאלה אישה אחת לכתובת המשפחה, וזאת כמובן אישרה שהיא-היא האישה אותה ונסה מחפשת. ניקולסה שמה, בחורה צעירה ויפה, המקיימת את ארבעת ילדיה, את אם-בעלה (שנפטר לפני ארבע שנים), ואחותה, אלמנה גם היא, ואת בת אחותה הקטנה והמתוקה – וכל זאת מתוך כוח עצום, ושמחה רבה, וחיוך כובש לבבות שלא מש מפניה. איזו חיוניות ועוצמה!
לא עבר זמן רב וקשרי חיבה עמוקים נוצרו בינינו ובין המשפחה. וונסה נסעה למחרת כדי להיפגש ולהביא זוג חברות שוויצריות, עימן קבעה בעוד מועד, ואילו אני נשארתי בכפר לעזור למשפחה, לטייל קצת באזור הקסום ולשוחח עם עוברים ושבים. פשוט לחיות קצת את המקום וליהנות מהאפשרויות החדשות שנפתחו בפניי עקב הספרדית שבפי.
למחרת חזרו וונסה וחברותיה, ברברה ושרה. נדברנו לצאת לטיול קצר לכפר שכן בשם "סאן-חואן אטיטלן". העפלנו וירדנו בדרך המזכירה במקצת נופים באזורים הרריים באפריקה. השוני העיקרי הוא בוודאי האנשים המקומיים לאורך הדרך. הגענו לפנות-ערב לסאן-חואן, מלאים מיופייה של הדרך ומחוסרי כוחות.
שקיעה מרהיבה קיבלה את פנינו, חותמת בעצבות וביופי את היום הזה ואת הקשר הקצר שנוצר בינינו, כיוון שידענו שלמחרת שוב נפרדים. לרגעים אחדים התכרבל איש-איש בתוך עצמו וזיכרונותיו. לי הזכירה השקיעה משום מה שקיעות בהרי אילת, אולי בשל הצבעים והעוצמה הייחודיים לשקיעה בהרים.
שוב התעמתתי עם מציאוּת המטייל בדרכים, בעולם הגדול, עם היופי, השמחה והעצבות הכרוכים בכך. הקסם של השילוב בין הארעיות התמידית ובין החוויות העוצמתיות הבלתי פוסקות. למידה מתמדת ופרידה מתמדת. מישהו פעם כתב: "בכל פרידה יש התחלה של משהו חדש". בשבילי עתה אלו הם חיי היומיומיים.

למחרת נפרדתי מן הבנות וחזרתי לבדי מהורהר ל"טוֹדוֹס-סנטוֹס". כאן קיבלו את פני בשמחה המשפחה האהובה עלי. כבר החלו בהכנות לקראת חג-המולד, אירוע חשוב ביותר בחייהם המלאים בעבודה והריקים מחגיגה ומתנות.
אתמול כל היום הם עמלו וטרחו והכינו, קישטו עץ-חג-המולד בשלל אורות, כוכבים וכדורים נוצצים, תוך שמתנגנת ברקע כל הזמן מוזיקת "מרימבה" (זהו כלי נגינה מסורתי פה, מעין קסילופון גדול), והילדים מצאו להם פנאי לרקוד ולצחוק ולהשתולל.
אני, בינתיים, הלכתי לשוק הכפר וקניתי מתנות קטנות לכל אנשי המשפחה. מאוחר יותר הכנתי לילדים עפיפון וניסינו ביחד להעיף אותו, ללא הצלחה, מגבעה סמוכה שבמרוֹמהּ יש עתיקות של שבט ה"מאם".
ארוחת ערב של "טאמאליטוס" (מעין עיסת אורז ובשר עטופים בעלה גדול, מאכל מקומי מסורתי במיוחד בחג-המולד, דווקא טעים מאוד), בִירות, מוסיקה, צחוק וריקודים במשולב עם שלל פיצוצים ומיני זיקוקים. כל אלו היוו את יריית-הפתיחה של החג. שמסיימים לאכול הולכים לבקר משפחה אחרת וגם אצלם אוכלים טאמאליטוס ושותים ורוקדים וצוחקים. עד שלבסוף מגיעים יגעים בקושי רב ובבטן מפוצצת אל השעה המיוחלת, 12:00 בלילה – ואז מתחילה החגיגה!
דבר ראשון, כדי שחס-וחלילה לא יהיו במקרה אנשים רעבים – מגישים לכולם משהו יוצא מן הכלל: טאמאליטוס. אח"כ כדי להבטיח שכולם יהיו שמחים, מחלקים לכולם את המתנות ועוד בירות ופוצחים בעוד ריקודים וצחוק. כך הלאה, עד שהגוף לאה והנפש מלאה, וכדי שלא נירדם חס וחלילה, מישהו מדליק, בפעם האלף אולי, שרשרת ארוכה של נפצים מעוררי-מתים. ואם כבר יש רעש, אז צריך גם אור. בשביל זה יש זיקוקים.
לבסוף דועכים ראשיהם הקטנים של אחרוני הילדים אל תוך שנת-לילה של יום רווי מתנות ושמחה, אולי בכמות שהם יקבלו לאורך כל שאר השנה הבאה גם יחד. לילה טוב כדורי-שמחה קטנים. לילה טוב.

זהו. הגעתי הנה, כאן ועכשיו. בקרוב אני צריך לנסוע שוב לגואטמלה-סיטי כדי לנסות למכור את כרטיס הטיסה שלי לקולומביה. לשם אגיע בוודאי בדרך היבשה. אין לי כל טעם לרוץ ולעזוב מקום שבו טוב לי רק כדי להגיע למקום אחר שבו עשוי להיות לי טוב. אני רוצה להיות במקומות ולא לעבור דרכם.
את הקרנבל בברזיל אצטרך לדחות לפעם אחרת. אולי לשנה הבאה... בינתיים אני מגלה עוד ועוד את הקסם הייחודי דווקא של החלק הזה של היבשת – מרכז אמריקה. וגם נהנה, את זאת אין להכחיש, מחוסר קרבתם של ישראלים שכנראה פשוט עוד לא גילו את המקום.
שלשום וודאי ניסיתם להתקשר לטלפון בתאריך שדרור מסר לחברו למסור לכם. צר לי, אבל לי לא התאפשר להיות במקום ובשעה היעודה. אני מקווה שדרור זכר לענות במקומי כמו שביקשתיו, ולמסור לכם שהכל איתי מצוין. על-כל-פנים אנסה שוב ליצור איתכם קשר בקרוב, כשיתאפשר לי. מקווה שאינכם מודאגים מידי.
עוד כמה ימים, כשאגיע לגואטמלה-סיטי, אנימקווה למצוא שם מכתבים ולדעת קצת יותר מה איתכם.
בינתיים, אהובים שלי, אני הולך לבשל למשפחתי האינדיאנית פה ארוחת-ערב. ומכם אפרד עתה.

להתראות אהובים שלי, תהיו שמחים וטובים ובריאים.
אוהב,
הרן