מתוך מכתב למשפחה. גואטמלה, קצלטננגו (שלה)

1.12.1993

משפחה אהובה שלי,
ככל שעובר יותר זמן בלי שאני כותב לכם, ככל שיותר דברים קורים לי ואני לא מספר עליהם – כך יותר קשה לכתוב. נראה שנכון ביותר הוא להתחיל לכתוב על כאן ועכשיו, ואח"כ – בהתאם לכוח, לחשק ולזיכרון – להתחיל לשחזר אחורה.

אני נמצא עכשיו בעיר בשם "קצלטננגו" או כפי שהיא מכונה פה: "שֶלה". עיר עם רחובות קולוניאליים צרים, אווירה טובה ואנשים חייכניים. אני כאן כדי ללמוד ספרדית. חשוב לי למן התחלת הטיול לדעת ספרדית ברמה מספיקה כדי לתקשר, לפתחַ שיחה ולקרוא עיתונים, או שלטים, או כל דבר אחר.
כבר ביום הראשון שהגעתי לבית-ספר לספרדית (חוּאן-סיסַי – זה שם בית-הספר), לקחו אותי למשפחה מקומית, וזוהי המשפחה שלי עכשיו. אצלם אני גר, אוכל, ישן. יש לי  חדר משלי עם שולחן קטן ללימודים ומיטה נפלאה. המשפחה שלי – חורחה, נרדה וחורחינה הקטנה (בת שנה וחצי) – מדברים רק ספרדית, ועובדה זו מקדמת אותי הרבה. חוץ מזה הם ממש חמודים.
למן הרגע הראשון הם נתנו לי הרגשה הכי נוחה שאפשר. נרדה מבשלת אוכל פשוט ונפלא, ולא מפסיקה להאכיל אותי (שלוש ארוחות ביום, ממש כמו באגדות).
עכשיו אני במיטה בחדר שלי, ברקע מוסיקה פרוּאנית קסומה מהרי האנדים.
אני בתקופה טובה עכשיו, טובה מאוד. אולי הטובה ביותר שהיתה לי. אני מרגיש בריא וחזק וטוב ושמח.

חיי גדושים בהתחדשוּת בהמון תחומים: מלבד הספרדית שמתקדמת במהירות, אני גם מנגן לעצמי בחליל (קניתי חליל מבחור ב"סאן פדרו" – אבל זה בהמשך). האנגלית שלי גם היא השתפרה מאוד (למעשה עד לימים אלו דיברתי רק אנגלית וכמעט שכחתי כבר את העברית שלי). בשלושת השבועות כאן פגשתי כל-כך הרבה אנשים מעניינים ועיסוקים מעניינים –   כמעט כל יום אני פוגש אנשים חדשים, אנשים נפלאים, אנשים מיוחדים. לפעמים יש לי ממש הרגשה של גודש-יתר.

אפשר להגיד שאני די מאוהב בגואטמלה. יש במקום הזה כל-כך הרבה כוח וחיוּת, ואני חושב שזאת ההרגשה של כל מי שמגיע הנה. למעשה כבר החלטתי להישאר פה יותר ממה שתכננתי מראש, ומפה להמשיך לטייל, קודם במרכז-אמריקה ורק אחר-כך בדרום-אמריקה.
בית-הספר הוא קטן ואינטימי, ומתנהל באווירה של חברוּת ופירגוּן (באמת גם רוב התלמידים והמורים חברים ביניהם). לומדים אחד-על-אחד, לכל אחד מורה משלו. למורָה שלי קוראים מָריבל ואני חושב שהיא במיוחד מורה טובה, חוץ מזה שהיא נחמדה.
בכל יום אחרי הלימודים מתקיימת פעילות של בית-הספר: הרצאה על נושא אקטואלי בגואטמלה, או סרט, או שיחה, או פעילות לעזרת הקהילה המקומית. למשל - אנחנו בונים תנורים לאינדיאנים מכפרים שכנים, שאין להם תנור לבישול. או, למשל, בכל יום שישי אנחנו מבשלים ארוחת-ערב לילדי הרחוב מהאזור. הם באים ואוכלים בבית-הספר וצוחקים ומדברים ומשחקים. בסוף הארוחה, בכל שבוע, בית-הספר נותן זוג נעליים לאחד הילדים. זה הסגנון: בית-ספר שלא למטרות רווח.

חוץ מזה אני קצת מטייל פה באזור – שֶלה היא עיר גבוהה, יושבת בעמק בין הרים. בלילה כפור אימים כאן ובמשך היום חם ונעים. יש פה באזור הרי ווֹלקנוֹ מכוסים בג'ונגל, וכפרים אינדיאניים ציוריים פזורים ביניהם ולמרגלותיהם.
האינדיאנים – אנשי המאיה (באזור הזה הם שייכים לשבט ה"קיצ'ה") לבושים בבגדים מסורתיים צבעוניים להפליא (יש פה בגדים ובדים – עבודות יד – פשוט מדהימים! תכננתי לשלוח לכם קצת עם דפנה, אבל זה לא יצא לפועל).
הם אנשים שמחים ואדיבים, על-אף העוני ומאות שנים של דיכוי אכזרי ושל רצח-עם המוני. אנשים עם כבוד. הילדים הקטנים הם אינדיקטור מצוין: על-אף העוני – הם תמיד צוחקים ומשחקים ושמחים, יותר מכל הילדים בארצות אחרות שהייתי. ילדים יפים.
אתמול נסעתי למקום לא רחוק בשם "חורחינה", מעיינות חמים בהרים. שביל עפר עולה מהכפר הסמוך, "זוניל" שמו, מטפס כשמונה ק"מ בין ההרים, עובר בתים מבוץ ושדות קטנים. השביל חולף על-פני איכרים אינדיאנים שחייכו ונופפו לשלום למשמע צלילי חלילי, עובר בינות עצים ופרחים לרוב, בואכה לברכות מים מהבּילות, ירוקות-גוון.
שם, לאחר שיחה קצרה עם מישהו מהמקום, הגעתי לי לבריכה פרטית, מפל קטן מעטר את ראשה וסביבה עצים וירק טרופי לרוב. והעיקר, המים החמים ממוססים כל נוקשות שהיתה בי. איזה מרגוע... ובלילה היה ליקוי ירח מלא.
כך עוברים ימיי.

קצת על קורותיי לפני שהגעתי הנה: המראתי מניו-יורק הקפואה לפני כחודש.
ביומיים האחרונים בניו-יורק כמעט ולא ישנתי, בעיקר בגלל מסיבות פרידה שנערכו לי ולחברים (אנשים מחפשים סיבה למסיבה). לכן, מייד בעלותי למטוס, צנחתי לשינה עמוקה. כיוון שהטיסה שלי, (כך חשבתי), נוחתת ישירות בגואטמלה-סיטי – לא פתחתי עין עד שנחתנו. אלא שהתעוררתי כבר אחרי שהדיילות מסרו ברמקול את כל האינפורמציה על הנחיתה.
הצצה חפוזה מחלון המטוס החוצה: מוזר, לא ככה דמיינתי את גואטמלה, כל-כך מדבּרית. אבל כנראה שככה זה... אנשים קמו ויצאו מהמטוס ואני אחריהם. חיכּיתי בתור לויזה, תר אחרי שלט "ברוכים הבאים לגואטמלה" – אין. הושטתי לפקיד את דרכוני וללא בעיות קיבלתי ויזה, אבל - אוי לי ואבוי לי! על המסלול אני לא מוצא את תיקי! חשבתי לעצמי: כבר על היום הראשון לאבד את כל התיק, זה לא כל-כך טוב...
שאלתי את הפקידה הממוּנה והראיתי לה את הקבלה. התשובה שלה היתה: אדוני, התיק שלך נמצא בגואטמלה! פה זה מקסיקו! תפסתי את הראש בידיים... התחלתי לצחוק ורצתי מהר חזרה למטוס לפני שהוא ממריא לגואטמלה. סוף טוב הכל טוב...

בגואטמלה-סיטי הגעתי ישר ל"פנסיון-מזה" שהוא בועה של רוגע בתוך עיר עמלה ומפויחת מאוטובוסים. משם, ישר למחרת, במטרה להינפש מחודשיים של עבודה סרוחה בניו-יורק, נסעתי לחופו של אגם אטיטלן, אגם יפהפה מוקף בהרי-געש ירוקים וכפרים. עליתי על המעבורת (סירה קטנה) ושטתי לעברו השני של האגם לכפר "סאן-פדרו", ממש למרגלות הוולקני.
מקום זה יש לו משיכה עצומה, ורבים האנשים שהגיעו לשם ו"נתקעו" למספר חודשים או שנים. שם הכרתי את אדוארדו – עושה החלילים. שם רכבתי על סוסים (זו הפעם הראשונה שדהרתי ממש, במלוא המהירות) לכפר שכן, לאורך חופו של האגם המשנה גוונים תדירוֹת. שם הכרתי את עושה המסכות הקוּבני (מסכות עור מצופות בכסף וזהב) ואת עושה הנעליים. הרבה אנשים באים שמה לעסוק באומנויותיהם ובמלאכתם.
ביום שוכבים פרקדן בערסל (דרך אגב, קניתי אחד מצוין ממקסיקו – אנסה לשולחו), מעשנים משהו (ילדים היזהרו מעצי גָנְג'ה), הולכים לשחות באגם או לטייל לכפר שכן. שלוווה ורוגע נסוכים בכל.
שם הכרתי כמה מחבריי הנוכחיים, וגם התוודעתי לראשונה למציאות "הסמויה מן העין" של גואטמלה, המציאות הפוליטית והצבאית. יותר ויותר התחוור לי עד כמה אנו בישראל בפרט, ובעולם כולו בכלל, חיים תחת מערכת אדירת-מימדים של העלמת עובדות ושחיתויות, מערכת אדירה ומנוהלת היטב, תוך שליטה מלאה ושמירה על אינטרסים של ידידתנו הטובה במערב – ארה"ב. יש לארה"ב אחריות של משיכה בחוטים ושל פעילות-ממש בשלטון הפחד הצבאי ששורר פה.

מזה מאות בשנים – מאז בואם של הספרדים – מתקיים פה רצח-עם של האינדיאנים בני שבט המאיה, ילידיה של תרבות עתיקה ועשירה. אולם במאה הזאת, בעיקר משום סיבות כלכליות (שמירה על שטחים אדירים של אדמה, בעיקר גידולי קפה, בננות וקני-סוכר בבעלות חברות ענק אמריקאיות), וגם משום אינטרסים כוחניים אחרים (ראה דוגמה במֵיצרים רבי החשיבות של פנמה, המאפשרים מעבר ימי מצידה האחד של כל יבשת אמריקה האדירה לצידה השני),  דואגת ארה"ב לקיומו של שלטון מקומי בשליטה מוחלטת של האחות הגדולה מהצפון.
למשל: היו בגואטמלה עשר השנים המכונות בפי המקומיים "השנים הטובות" (מ-1944 עד 1954), בהן היה בשלטון שליט טוב שחילק שטחים חזרה לבעלותם של האינדיאנים. ואז  – הסי-איי-אי ארגן הפיכה צבאית, החליף את השלטון, ובשם "גירוש הגרילה" נכנס הצבא בעיקר לאזור הצפוני של גואטמאלה, ומחק לחלוטין מאות כפרים, רצח פשוטו כמשמעו רבבות או מיליוני אנשים.  
באזור שצפונה מכאן השיטה לרוב היתה כך: הם אמרו לאנשי הכפר שמי שרוצה לקנות את האדמות שיתייצב בערב במרכז הכפר. כמובן שכל אנשי הכפר הגיעו ואז הצבא פתח באש ללא הבחנה ופשוט הרג את כולם. היחידים שניצלו היו אלו שרצו מספיק מהר – פשוט נסו על נפשם לג'ונגלים, להרים. עוד שיטות היו לרכז את כל הנשים בכנסייה ולהעלות אותה באש. אונס ועינויים בפני המשפחות היו כלולים בשיטה.
שנים רבות לאחר-מכן, למעשה עד היום, אנשים נעלמו או הופחדו בצורה כזאת שהם לא יעלו על דעתם להתקומם או להתארגן כנגד כל מה שקרה וקורה עדיין. עדיין ישנם המון פליטים במקסיקו ובהרים, ללא זכויות כלשהן, ללא בתים או שדות או בעלי-חיים, ללא הכרה של המדינה, שמתכחשת להם, והצבא שהכריז עליהם כשייכים לגרילה ופועל בהתאם.
עדיין בימים אלו ממש ישנן קבוצות של אנשים שחיים בהרים התלולים בצפון, בעוני מחפיר, ללא כל יכולת מסחר עם אנשים מהכפרים, ועדיין מסוקים של הצבא מחפשים אותם מהאוויר כל הזמן. מחנה שמתגלה – מופצץ ישר, נמחק לחלוטין.
אלו רק חלק מהסיפורים. רק קצה מהרשת הסבוכה של השחיתות והאימה.

מה שמרשים מאוד בעיני הוא רמת המעורבות של חלק גדול מאוד מהאנשים – בעיקר בחורות ובעיקר מארה"ב, אבל גם ממקומות אחרים – שמגיעים לגואטמאלה  אם לשם טיול ואם על-מנת לעזור ממש.
פגשתי פה בחורות שנוהגות משאיות של ארגוני עזרה מארה"ב, מארגנות מחסה לילדי-רחוב (כאלה יש פה לרוב), עובדות עם יתומים ואלמנות ועוד. עבודה רבה נעשית. השבח לאנשים הטובים, העוסקים במלאכה.
חלקה של ישראל, אגב, לא קטן כנראה במציאות המקומית. החיילים פה נושאים נשק ישראלי, מאומנים ע"י מומחים ישראלים (חלקם בבסיסי אימון בארה"ב) ומי יודע מה עוד חלקנו...
זאת בכל-אופן בוודאי אחת הסיבות שאנחנו בישראל לא ממש מודעים למה שקורה פה במרכז אמריקה בימים אלו ממש, ימי שלום והומניטריות תחת שרביט ניצוחה של העוסקת בכל – אֵם כל המעורבויות למען הצדק, עמוד-האש של המערב וסמל הדמוקרטיה.

קר עכשיו בחוץ, חצות בלילה, אני מכורבל במיטה, קצת עייף, עמוס מחשבות ומלא ציפיות ליום-המחרת. עוד יום לימודים. אלך לישון עכשיו. אמשיך לכתוב בוודאי מחר... לילה טוב אהובים שלי, אני אוהב אתכם.

עברו עוד כמה ימים של לימודים אינטנסיביים. הספרדית שלי מתקדמת יפה. הקשרים עם המשפחה מתהדקים, ומריבל, המורה שלי, כבר ממש כמו חברה.
היום, למשל, לפני סוף יום הלימודים, כשכבר הייתי עייף, היא הכתיבה לי משפט כזה: "אנחנו הולכים עכשיו לאכול גלידה". עוד לפני שגמרתי לכתוב והבנתי מה קורה – היא קמה, הלכנו, פטפטנו והיא קנתה לנו גלידה. כזאת היא מריבל...

[---] לאחר ששמעתי מאנתרופולוג הולנדי שפגשתי על הקרבת קרבנות אדם – שאלתי בעדינות את מריבל על הנושא הזה בקרֶב המאיה (תמונה של הקרבת תרנגולת תלויה מעל שולחננו בבי"ס). היא סיפרה לי בהתלהבות שקיימים עד היום טקסי-קרבן של חפצים, פרחים, נרות ותרנגולות ושאר חיות, אבל היא לא יודעת על הקרבות אדם בימינו.
מריבל היא אדם הגון. היא תמימה מאוד, אבל היא מאמינה בכוחן של הקרבות ליצור מצבים חדשים לחלוטין. היא סיפרה לי, עם תיאור של פרטי-פרטים, על הקרבת תרנגולת שחורה: כשמישהו רוצה לזכות באהבה של מישהי (שלא שמה עליו), הוא הולך למכשפה שמתמחה בנושא, מביא איתו כסף, נרות, תרנגולת-שחורה, קטורת ומשהו אישי של הבחורה – כמו חזייה, תלתל משערה, תמונה או כל דבר אחר (מה שיותר אינטימי יותר טוב).
הטקס נערך בדומה לסיפורו של ידידי האנתרופולוג, כולל הוצאת לב התרנגולת ושריפתו, קבורה באדמה של החפץ האישי ושאר טקסים. מריבל  טוענת שזה פועל לחלוטין ושיש לה זוג חברים שנישאו בשל כך, אלא שהם חיים בלא אהבה, כיוון שזו פגה עם תום השפעת הכישוף.

אתם מוכרחים להבין את הסיפורים האלה על רקע המציאות המקומית הקשה של האינדיאנים פה. לרוב הם מתחתנים בשידוך, פעמים כשהבחורה-הנערה בת שתיים-עשרה או שלוש-עשרה. ומאז והלאה בכל שנה נולד לה עוד ילד (אמצעי מניעה אסורים ע"י הכנסייה הקתולית, שהיא הכי גדולה פה, ולרוב בכלל אינם בנמצא).
משפחות עם שניים-עשר ילדים ואמא בת גילי אינן נדירות פה. כמובן שאין להם כל דרך להאכיל את כולם ולכן זה די נפוץ שכשהאמא בהריון עם הילד העשירי, למשל, היא פשוט מחליטה ולוקחת את אחד הילדים לגואטמלה-סיטי, לדוגמא, ומשאירה אותו שם – פשוטו כמשמעו – והרי לכם ילד רחוב נוסף, אחד מיני רבים.
כל יום מתרחבת יריעת ידיעותיי על הנושא ונראה שאין סיפור מזעזע שהוא בלתי אפשרי כאן. מריבל סיפרה לי, למשל, שהיא נוכחה לא מזמן בחתונה של ילד בן שתיים-עשרה עם אישה בת שלושים. במשך כל החתונה החתן לא הפסיק לבכות, אבל משפחתו פחדה לסרב לשידוך מפחד שמשפחת-הכלה תכשף אותו לחוֹלי או מוות. כה רב הוא כוחם של כשפים פה...

עד כאן על הנושא, אהוביי. אני רוצה לשלוח את המכתב פעם...
ד"שים לכל ידידיו ומקורביו של השפן.
אהבתי וגעגועיי –
הרן