מתוך מכתב להורים, בהיותו בן תשע-עשרה
המכתב, שנכתב כחודש לפני גיוסו לצבא, לא נשלח.

10.1.1989

אימי ואבי היקרים,
כעת והנה אני ניצב שוב בדרך, בפעם המי-יודע-כמה, אותה הדרך חסרת-התכלית ללא מוצא, אשר בסופה אין דבר...
ואך את ראשיתה, ואת הדרך בה הלכתָ, רשאי אתה לראות...

ושוב אתם עומדים מנגד חסרי-אונים עד כדי ייאוש מר, מושיטים את ידכם הטובה לעומתי לאמור: אחוז בה למען... אך היד אינה מגעת, ואנוכי כסומא הולך נִִִכוחי לבלתי הסב מבטי, מבלי להושיט ידי לאחוז. ויגבר ויכביד כאבכם עד למאוד.
הנה זה בכור בניכם, והרי הוא מהלך בדרך האסורה, וכיצד זה יסור מעִמה? איפה יעלה-נא בדרך המְרַצה?
בעיני רוחי, כמוני עבורכם כאותה ספינה נושאת הדגל המשייטת בלא בטחה בימים סוערים, מוליכה אחריה את ספינות הצי חסרות-הישע בנתיבי הרפתקאות מסוכנים, מנווטת-שוצפת בינות השרטונים המאיימים לכלותה...
ואתם ה"גלים" המטלטלים אותה מתוך יִראה, מתדפקים על ירכתיה לשווא, בנסיונותיהם הנואשים להרחיקה מן השרטונים ללב ים – מקום בו שוככות הסערות, אל נתיבים מרחיקי ראות בהם ניתן לשייט בבטחה מסוימת.
אך ההגאי בשלו, נצמד בעקשנות לקרבתם של אותם חופים הרי-אסון, נלחם במר ייאושו לנווט דרכו בינות השרטונים אל עבר ההתרסקות הבלתי-נמנעת...

אתמול בצהרים, כשהבית היה ריק מאדם פקדתיו, ואצל השולחן מונחים היו ברמיזה שקטה, זה על גבי זה, אלבומי התצלומים הישנים של משפחתנו. לא יכולתי להתאפק וגם לא מצאתי טעם למנוע מעצמי את העיון בהם.
וכך קרה כי שניוֹת מעטות אחרי שפתחתי את הראשון שבהם, שקוע הייתי בכל אותם זיכרונות, מראות, אנשים, רגשות והרגשות אותם ידעתי-ידענו מספר שנים קודם לכן...
תחילה מעיֵן הייתי באותם האלבומים מעת לידתי ועד בואה של עופי לעולם. בלתי ניתן היה שלא לחוש מבעד התמונות הישנות באותן הגאווֹת והשמחות שהיו מנת חלקכם היומיומית – איך נשאתם אותי על כפיים, ואותו המבט המתענג בהביטכם עלי, הפעוט (שאגב כלל וכלל לא היה פעוט), ודומה כי את רובו של הזמן ההוא הקדשתם כדי להביט בי.
תקופה זאת מצטיירת מבעד לתמונות כתקופה שלווה עד למאוד ורוּוית-שמחה, שכן, כך חשתם, אוצר גדול נפל לידכם – אוצר שלא יסולא בפז. 
מחזיקים הייתם בי במעין יִראה, ודומה כי חשתם שמתנה גדולה נתן לכם הבורא באפשרו לכם ליצוֹר יצירה משל עצמכם ובה כל תקווֹתיכם, כל מאווייכם בעת ההיא.
את, אימי, כה יפה היית, כה צעירה ובוטחת. במבטיך נשקפות כל אותן תקוות, כל האמונה הזאת לטוב שיבוא...
מתי ארעה התפנית? מתי זה לראשונה איבדתְ ביטחונך וחשת כי הנה עולמי, הרגשותיי והתנהגותי אינם תואמים את תקווֹתייך?

לפני כשנתיים-וחצי לערך, ערב לאחר שיחתנו הראשונה, שבה הובא לידיעתכם ניסיוני הראשון לשים קץ לחיי, קץ לסבל הנורא שסבלתי, נתת בידיי מכתב שכתבת לי.
מכתב זה לימים ייחרט בי כמכתב רב הרושם וההשפעה ביותר שקיבלתי מעודי. פעמים מספר קראתיו לאחרונה וכל פעם מחדש נעורה ועלתה בי התרגשות מיוחדת שלא ידעתיה במכתביי האחרים. - "עכשיו, אחרי הרבה שנים שהדברים מצטברים בךָ, אחרי הרבה שנים שהפחד שלי עלייךָ הוא הדבר המרכזי בחיי..." - והפחד הזה איננו ניבט מעינייך בתמונות של השנים הראשונות לחיי.
איך זה ומתי צמח הפחד? גם היום אני מסוגל לראות היטב את מראה עינייךְ בשיחה ההיא וּבבּאוֹת אחריה, אותו מבט המפוחד, המתקשה להאמין.

[אין המשך למכתב]