מתוך מכתב לאבא. ניירובי, קניה.

6.8.1992

אבא אהוב ויקר שלי,
לפני המכתב אליך קראתי שוב את כל המכתבים ממך שקיבלתי, ושוב נוכחתי שקשה לי לקרוא עמוּד אחד שלך בלי שלחלוחית עולה בעיניי... תכונה שירשתי ממך, אבא רגיש-אחד שלי...
אני כל-כך אוהב ומתרגש כשאתה כותב לי, אולי משום המִבנה הדומה של האישיות שלנו. אותם דברים משמחים אותנו, אותם דברים מעציבים, מרגשים, קשים לנו.
אני קורא את המחשבות שלך לגבי הסוֹפיוּת של הדברים, לגבי הזמן הזה, הרצוף אבל הקטוע בחדוּת, על הכאב שבכך ועל היופי, ומשהו בתוכי מתכווץ – החולשה הזהה שלנו לעניין הסוֹפיוּת.
הרבה פעמים אני חושב עליך, נזכר בשיחות שלנו, בחוויות משותפות, ולא פעם אני מוצא עצמי נאנח ואומר לנטע שאני מתגעגע לנסוע איתך במכונית בלילה ולדבר, או בחדר שלכם, או עם קפה ליד שולחן האוכל...
הרבה דברים פה הייתי רוצה שתראה. הרבה מחשבות לעבּד ולשתף. בשיחות איתך אני תמיד מרגיש הכי מובן ומבין, כאילו שהמחשבות שלנו זורמות באותם הצינורות.
[---]
אני פה נינוח והכל טוב ומוצלח, חוֹוה חוויות ורואה מראות, אבל איכשהו משהו חסר, לעבּד את המחשבות לעומק, לשתף מישהו ברעיונות, בשמחות ובכאב ובזיכרונות.
[---]
ואצלכם כבר שלבים מתקדמים של אריזה [המשפחה עמדה לעזוב את אילות] – חפצים וזיכרונות ויחסים. אני מדמיין אתכם ואת מעשיכם המון, הפרידות הקטנות היומיומיות ההולכות ומתרבות. כל דבר מקבל משמעות של "הפעם האחרונה ש...".
למרות שאתם עסוקים עד מעל לראש וטרודים – אם תוכלו לכתוב לי מה קורה אתכם, גם פרטים קטנים, מאוד אשמח.
זהו להפעם. תכתוב, והרבה, ותעברו עם כוח ושמחה.

אוהב ומאמין בכם,
הרן