מכתב למשפחה. צ'ימאני -מאני זימבבואה

26.11.1992

אהובים שלי.
במערה קרה, במערה יבשה ומסודרת, שנינו, נטע ואני, מכורבלים לנו. עטופים בסוודרים ובגדי חורף, על שקי-השינה הפרוסים על-גבי עשב יבש ורך.
פתח המערה הוא גבול עולמנו, משום שבחוץ, על-אף שצהרי-יום עכשיו, הגשם ממטיר בלא הפסקה וערפל לבן וסמיך בלע לתוכו את כל שאינו המערה. במעורפל אפשר לראות את השביל המוליך לפתח המערה בלבד, ולא עוד.
הרוחות המנשבות והגשם הניתך בלא הפסקה מאז אתמול בבוקר, מביאים אותנו לידי המתנה מכורבלת, חסרת מעש כמעט, שהקצב היחיד בה הוא קצב טיפות הגשם המתופף על שלוליות קטנות בפתח המערה.

וההמתנה הזאת טומנת בחוּבּה הרהורים על הבית וזיכרונות נעימים-שמחים-עצובים.
בשבילי זיכרונות-של-בית הם עדיין באילות (כי לא עשיתי איתכם את המעבר לבית האחר): יום שבת סגרירי בבוקר. אני נכנס הביתה, את פניי מקבלת אמא בנשיקה ואבא בחיוכו הטוב, לוגם קפה בפינת השולחן, על צלחת טוסטים עם גבינה צהובה ומלפפון קלוף או חמאה ודבש. עילם משחק עם מיצי, ועדן שזה עתה קם, שערו פרוע עדיין, בפניו קוּרי-שינה, מחווה בידו כלפינו  עם חיוך, בלא אומר, כי עדיין קשה הדיבור בתחילתו של בוקר. וכבר הוא מחבק את פרודו הטוב שמביט למעלה, מקשקש בזנב. בשבילו כל זמן הוא מתאים, גם תחילתו של בוקר סגרירי...

בינתיים הזדקפתי מעט, וראו, הערפל קצת התפזר וניתן לראות את הרכס שממול ומעט מן הירוק הצומח על מורד הרכס הבא.
מערתנו "טֶרי'ז קייב" (Terry’s Cave)  כך שמה, להלן תכוּנֶה: "טֶריז".
טֶריז ממוקמת בתוך הרי הצ'ימאני-מאני אשר במזרח זימבבואה, בגבול עם מוזמביק.
זהו לנו היום השישי לטיול בהרים המזכירים במשהו את גבעות-צ'רנגני בקניה (זוכרים?) אלא שכאן ההרים סלעיים וחדים יותר.
מים יש פה בשפע באין-ספור פלגים ונחלים, היוצרים בריכות חמודות ומפלים קטנים לרוב. שוני נוסף הבולט ביחס לצ'רנגני הוא שאיש לא גר פה, בהרים פלאיים אלה. עובדה זאת מוסיפה לפראיות ולקסם של המקום, אם כי מצד שני היה עלינו לקחת עמנו את כל האוכל שלנו.

בכל שרוּיה מן תחושה פלאית כל הזמן, כאילו קפצנו לתוך סיפור אגדה. כמעט ולא רואים פה נפש חיה, מלבד מספר איילות וציפורים רטובות, המבקשות מחסה גם הן במערתנו. ועכשיו, ממש עכשיו, נטע העירה את תשומת-ליבי שאיתנו במערה נמצא גם החבר עכבר אפור (עכבר ההר – להבדיל מזה של השדה או חס וחלילה של הכפר).
הלינה בהרי צ'ימאני-מאני היא לרוב במערות, כיוון שאלה מצויות בכל מקום והן מסודרות נוח לשינה: עשב יבש ורך פרוּשׂ על הרצפה, ובצד מקום למדורה. אך מכל המערות יש לנו יחס מיוחד לטֶריז, כיוון שכאן – בחסותה הנדיבה והמגוננת – אנו חוסים כבר יומיים, ונקשרו בינינו יחסי רעוּת אמיצים.
על יחסים אלה כתבנו למשה ב"ציפוּר" – ציור מסופר (או להיפך), פרי ציוריה של נטע וסיפוריי-שלי. לסיפור קראנו "ידידוּת בהרים", על-שוּם הידידות שלנו עם טֶריז (ושל הציפוֹר והעננה – לא חשוב...).
נקודה משמעותית נוספת היא אומנות הבישול. ההקצבה היומית לכל אחד מאיתנו (שימו לב לאן אפשר להגיע!): חצי כוס קטנה של אורז, חצי בצל, ושתי עגבניות. זאת המנה היומית, ומזה, בתוספת תיבלוּן (והרי זה מה שחשוב) – אנחנו מתקינים שתי ארוחות. אכן אומנות.

ואם בבישול עסקינן, הרי בכפר צ'ימאני-מאני שלמרגלות ההרים, ישנה אכסניה קטנה, מתוקה להפליא, שזוג צעיר ארגן. באכסניה יש אווירה ביתית משום שזהו גם ביתם שלהם. בסלון דולקת אח, ליד המערכת מסודרות קסטות, מהן אתה מוזמן לבחור לך ולהאזין. ארבעה כלבים ושתי חתולות על תריסר גוריהן מסתובבים בכל פינה, ובחוץ באחו – רועים הסוסים. אווירה מיוחדת שעוד לא פגשנו לפני זה באף אכסניה אחרת, והאזור אידיאלי.
בנוסף על כל זאת הם פותחים שם עכשיו גם מסעדה ביתית קטנה, וכשהצענו בצחוק לעבוד שם בתור המבשלים, הם ענו ברצינות שבטח ושיופי! עוד באותו הערב הכנו שקשוקה לכולם ולא היה קץ להתלהבותם. סוכם, אם כן, שכשנחזור מההרים – נתחיל לבשל! נראה. יכול להיות שנישאר לזמן מה במקום קסום זה...

ועכשיו – על מה שהיה בדרכנו הנה לצ'ימאני-מאני:
ממאטוֹבּוֹ, השמורה עם הסלעים המיוחדים, היה לנו טרמפ עם זוג נחמד. בדרך סיפרנו להם על איש-הלטאות והם כל-כך התלהבו שהחלטנו להיכנס לשם שוב. משם נסענו לבּוּלאוואיוֹ, העיר השנייה בגודלה בזימבבואה.
שם, בציפייה לטרמפ, החל לפתע מבוּל זלעפוֹת, ואנו רטובים ורועדים, המתנו מתחת לגג של תחנת-דלק. נטע הפנתה את תשומת-ליבי לשני אנשים שמילאו דלק, ואמרה שאחד מהם נראה ישראלי (והסתבר בהמשך שצדקה). שאלנו אותם לאן הם נוסעים, ולאחר שעשינו פרצוף מסכן, ורמזנו שאין לנו איפה לישון בגשם הזה, הם – כצפוי – הזמינו אותנו לחווה שלהם לא הרחק.

[---] משם המשכנו לחוות חיות-בר יתומות ופצועות בשם צ'יפנגאלי. במבט ראשוני המקום נראה מעט כגן-חיות, אלא שהיחס והמטרה הם אחרים: אוספים לחווה גורים יתומים או חיות פצועות או נכחדות, מטפלים בהם, מרגילים אותם לסביבתם הטבעית ומנסים להחזירם לטבע.
שם זכינו, סוף-סוף, לחזות בקרנפים עם קרניים, ושם גם החל הרומן הזעיר שלנו עם גורה קרנפית בת חודש, יצור חמוד ומצחיק, מעט גדול מפרודו, המשמיעה יבבות קלושות, מחפשת חום ואהבה ועונה לשם צ'ה-צ'ה.

הלאה משם המשיכה דרכנו לכיוון אתר העתיקות הגדול והמרשים ביותר של אפריקה השחורה – "הריסות זימבבואה" תרגום השם.
האתר מרשים, אבל מעט מאכזב לילידי ארץ-הקודש הטובלת כולה בעברה הקרוב והרחוק, ארץ בה כל אבן – או שהיה לה חלק באופן אישי באיזו חומה ובניין, או שלפחות שימשה לסקילתו של מישהו מפורסם...
ההסבר למיעוט אתרי העתיקות הוא שבאפריקה תמיד היו בונים מבוץ ועצים, ולכן לא נשארו הרבה שרידים בנויים מתקופות קדומות. זה מעניין מהפן של אפריקה כיבשת מנותקת ועצמאית בהתפתחותה לפני בוא האדם הלבן.

משם הגענו הנה לצ'ימאני-מאני, וההמשך הרי כבר ידוע לכם.

מאחר ומכם עדיין לא יצא לי לשמוע מאז נמיבּיה, קשה לי להתייחס לקורות אתכם.
בקרוב אתם עוברים שוב, הפעם סופית – למנוף. הבנתי שבשלב ראשון כנראה שלא יהיה לכם שם טלפון, כך שאם לא נדבר, עיקר הקשר יהיה מכתבים.

אני מתחיל לראות את סוף המסע שלנו באופק, וכנראה שבעוד חודש-חודשיים ניפגש.
אוהב אתכם, מתגעגע, ונהנה מכל רגע.
שלכם,
הרן

אגב, אפילו שזה ברור לגמרי: זה אני בציור שנטע ציירה, בזמן שאני כותב לכם...