מכתב למשפחה. מפלי-ויקטוריה, בין זמביה לזימבבואה.

11.11.1992,

משפחה אהובה,
בין מדינת זמביה לבין זימבבואה מתפתל לו גבול טבעי – נהר הזמבזי. מקורותיו אי-שם באנגולה, בביצות, משם הנהר זורם לו על גבול נמיבּיה-זמביה ואז לזימבבואה. אך כאן נכונה לו הפתעה אדירה: הנהר, שעד כה זרם לו מאות קילומטרים שליו ובוטח –  לפתע נעקרת אחיזתו בקרקע והוא צונח, זועם וגועש, אל תוך לועו של חריץ ענק שנפער בכדורנו. המים המופתעים מן החופש הפתאומי שקיבלו, מתפזרים לכל עבר בצהלה, צונחים מצוּק ישר, לעומק של  מאה מטר! ולבסוף – מתנפצים ברעם מתמשך בקרקעית, ומתפזרים לענן אדיר של רסיסים.
כה רבה עוצמת-הנפילה עד שענן הרסיסים חוזר ומגביה, גבוה יותר מתחילת המפלים! בכל אזור המפלים מסביב ניתך עליך גשם רסיסים זעירים, היוצר תחושה טרופית, וכמובן שגם הצמחיה בהתאם. אך מעל לכל, כשהשמש זורחת, מפציעה קשת חדה תמידית, ברורה וחזקה, ומוסיפה לאווירה (לפעמים, מנקודות מסוימות, ניתן לראות אף שתי קשתות).
ולפלא האדיר הזה קוראים: מפלי ויקטוריה. מפלי ויקטוריה הם הגדולים באפריקה, והשניים בגודלם בעולם (אחרי הניאגרה).

עכשיו אנחנו יושבים על גדות הזמבזי בצד של זימבבואה, לא הרחק מהמפלים. אילולא הרעש הרועם ברקע, אי-אפשר היה לנחש שהשלווה והרוגע של הנהר, הטובל בתוך ירוק מכל עבר, יהפוך בעוד שניות מספר לעוצמה אדירה וזועמת.
נטע מציירת את המקום מצוין. איזו תפיסה של עומק. ואני כותב לכם, חמודים.

איך הגענו הנה, ומאיפה?
מאז המכתב הקודם כבר עברנו שתי ארצות, אבל נחזור להתחלה, לנקודה בה כתבתי לכם בפעם שעברה –  ווטרברג-פלאטו בנמיביה, הפארק שבו ראינו נוף, עקבות של דינוזאורים וחרא של קרנפים, אבל לא את הקרנפים עצמם.  
ובכן: גיל החליט שהוא רוצה לבקר משפחה שפגש ושהזמינה אותו אליהם. נסענו איתו צפונה, למיסיון ובית-חולים קטן ליד נהר האוקוונגו, על הגבול עם אנגולה. זהו מקום חמוד להפליא ולא תיירותי, שם בילינו שלושה ימים רגועים, עם המשפחה הנחמדה הזאת, ובנהר האוקוונגו.
אנחנו רובצים כמו ג'מוסים, עוברים ברגל לאנגולה, שוחים ומסתכלים על הילדים המקומיים משחקים ומשתוללים עירומים בנהר, הנערות באות עם כדי מים, איכרים מעבירים בקר מדושן מאנגולה לנמיבּיה ולהיפך, הבקר שוחה בנהר. ושוב אנו שוחים.

13.11.1992 הוואנג'י-פארק, זימבבואה
יומיים אחרי. מקום חדש. הרגע קמתי משנת-צהריים (לראשונה אחרי הרבה זמן), עדיין הלוּם שינה.
אנחנו בשמורה בשם הוואנג'י. מקום רגוע. הרבה חיות עוד לא ראינו, אבל אחר-הצהרים נלך לסיור רגלִי בשמורה בליווי רנג'ר מקומי, שאמור להוסיף לחיות הסברים, סיפורים ומעט פיקנטיות.
למעשה לטעמי, ואף לטעמה של נטע, הספארי המפורסם של אפריקה התגלה במידה מסוימת כאכזבה הגדולה של אפריקה: החיות המנומנמות לרוב, נחות להן בצל העצים או סתם עומדות חסרות מעש, ואתה מלא ציפיות. עם סרטי הטבע של דיוויד אדנבורו בראש, אתה מוצא את עצמך מאוכזב מעט לנוכח חוסר החיוּת של החיוֹת...

15.11.1992. שמורת מאטוֹבּוֹ, זימבבואה
שוב עברו יומיים. מכתב בהמשכים. אני יותר מדי עסוק מכדי לשבת ולכתוב, להדביק את האירועים...
מאז שכתבתי את הקטע הקצר הקודם – אכן הלכנו לסיור רגלי אחה"צ עם הרנג'ר. חמוש ברובה (למקרה שנותקף על-ידי איזו חיה מסוכנת), חיוך גדול, כוונות טובות, הרבה ידע על צמחים, חיות, ציפורים, עקבות וגללים, אבל חיוֹת – אין.
חזרנו, אם כן, מאוכזבים מעט שוב אל הקמפינג, ולמחרת יצאנו בטרמפים הנה, לשמורה בשם מאטוֹבּוֹ. המיוחד בשמורה הזאת, מלבד החיות (הרבה קרנפים), הוא היופי שלה – כנראה בגלל שורה של רעידות-אדמה עדינות נוצרו פה סלעים המונחים אחד-על-השני בצורות מוזרות ולא מובנות.
אתה מסתובב ביניהם ותוהה: איך לעזאזל הניח הטבע את סלעי הענק האלה אחד-על-השני, בקצהו של סלע אדיר נוסף, כשכל אחד מהם בפני עצמו מונח בצורה בלתי אפשרית, הנוגדת את הגרוויטציה. זה נראה בערך כך:

מלבד זאת, הכל טובל בירוק, על-אף הבצורות הקשות בשמונה השנים האחרונות.
עוד דבר מיוחד ונחמד בשמורה – שאפשר לרכב בה על סוסים ולצפות בחיות. וזאת עשינו היום. הסתובבנו עם הסוסים בין הירוק והסלעים היפהפיים האלה, ולא עברו חמש דקות ו... אופס! ארבעה קרנפים בבת-אחת, ועוד לא רחוק מאיתנו!
אלא מה? בְּשֶׁל-מה מפורסם הקרנף, ומאיפה קיבל את שמו? מן הקרן כמובן! אלא שלאלו הארבעה – לא היו קרניים...
הסיבה להיעדר הקרניים של הקרנפים פה, ולחוסר קרנפים בשמורות בכלל, מתחילה מהסינים. הסינים, כידוע, הם עם קטן עם קשיי-פריון. ולכן, לצורך כך, רקחו הרופאים הסיניים תרופה להגברת האונות – אבקת קרן-קרנף! (וְלֶךְ תתווכח עם הרופאים הסיניים). 
כתוצאה מכך עלתה רמת הביקוש לקרניים, והקרנפים החלו ניצודים בהמוניהם, כאשר סוחר יכול לקבל על קילו אחד של אבקת קרן-קרנף סכום סמלי של 30,000 דולר!
וכך, אחרי שעלה מספר הסינים וירד מספר הקרנפים, היה מי שתפס את הראש בידיים (באיחור מה), והתחיל לחשוב על פתרונות.
אחד הפתרונות הנוראים הוא כריתה מכוונת של הקרניים, כדי שהקרנפים לא יִצוֹדוּ. ואכן זה מה שהם עשו גם כאן, וגם בפארקים אחרים.
בפועל זה גם נורא וגם לא עוזר, כיוון שהציידים ממשיכים בשלהם, גם לשם שעשוע וגם כדי למנוע מהרשויות את הכריתה, להוכיח שזה ממילא לא עוזר... (בקניה, לעומת זאת, הקרנפים שמספרם ירד תוך שנים אחדות מ-400 ל-40 בערך, רוכזו ביחד, וגדרות ושומרים חמושים מקיפים אותם. אלא שכדי לירות בקרנף אפשר גם כמובן לירות לפני זה בשומר... וכך עושים-גם-עושים...).

עד כאן על נושא הקרנפים, ועכשיו על אירוע קטן ונחמד שייקרא להלן: בלדה לאיש הלטאות. בכניסה לכאן, במקרה, הגענו בטרמפ למקום קבורה של אחד מראשי המדינה (על שמו קראו לפנים לזימבבואה "רודזיה"). המקום נקרא גם "נוף-העולם", ובצדק כמובן.
בראש כיפת-סלע מונחים סלעים ענקיים, עגולים פחות-או-יותר, ומשם נשקף נוף יפהפה על כל הגבעות הסלעיות באזור – מקסים!
בעודנו משתאים מהנוף, התחלנו לשמוע, ממש מתחתינו, איש קורא בקול ושורק: "בואי, בואי, בואי!". הצצנו למטה וראינו כושי מבוגר, לבוש מדים ועטור סמלים, יושב על רצפת סלע, מחזיק בידו מעט עוּגָלי (מקמח תירס, זוכרים?), וצועק.
מכל עבר החלו מתקבצות לטאות בעשרות. כאילו לחזק את האירוע, הלטאות עטויות בגוונים עזים של כל צבעי הקשת: ראש כחול, אחר צהוב, ירוק ולבסוף אדום. כמו החלילן מהמלין הוא ישב שם וקרא להן, והן באו כמוקסמות ונגסו בעוּגָלי.
זהו על מאטוֹבּוֹ.

ועכשיו, משפת האגם הקטן, פה בקמפינג, מקולות הצפרדעים וקריאות הציפורים, אני חוזר שוב אחורה לנמיביה, לשפת הנהר של האוקוונגו:
גיל חזר לתוככי נמיבּיה עם הקומבי שלו. שלושתנו – אנקה, נטע ואני, המשכנו משם בטרמפים אל עיר שנמצאת במרחק קטן מהגבול עם בוטצוואנה. תכננו לחצות אל זימבבואה דרך בוטצוואנה, (מעבר של 54 ק"מ בלבד), וקיווינו שרק לשם מעבר לא נצטרך ויזה.
בבוקר יצאנו לגבול, הגענו בשעות הצהריים המאוחרות. אך שם, בגבול, חיכתה לנו הפתעה לא נעימה: מרבית המדינות אכן לא צריכות ויזה (למשל נושאי דרכון גרמני, כמו אנקה), אך לא כך נושאי דרכון ישראלי – אנחנו לא יכולים לעבור בלי ויזה!
להשיג ויזה במצבנו פירושו לחזור לווינטהוּק, מעל 1000 ק"מ, לחכות שבועיים ולשלם. לא בא בחשבון!
התיישבנו, אם כן, בגבול, מיואשים. הכנו אורז, בעוד אנקה ממשיכה דרכה עם שני הודים, שלקחו אותה טרמפ לגבול של זימבבואה.
החלטנו להגיע לזימבבואה דרך זמביה. כעבר זמן לא רב כבר היינו על טרמפ חזרה לקטימה מוּלילוֹ. מה שלקח לנו שבע שעות בֶּהָלוֹך –  לקח חצי-שעה בֶּחזוֹר.

אחה"צ כבר היינו בגבול הזמבּי, עדיין לא מעכלים את המעבר הלא מתוכנן למדינה חדשה, הכל בהחלטה של שעתיים.
חצינו לפנות ערב את הזמבזי על מעבּוֹרת ומצאנו אכסניה ללילה ברבע-דולר לשנינו. מצחיק ממש. נתברר לנו שהאוטובוס, (שהוא כלי-התחבורה היחיד לכיוון העיר ליווינגסטון, ליד מפלי ויקטוריה), יוצא בשעה ארבע בבוקר.
ביקשנו מהשומר של האכסניה שיעיר אותנו והלכנו לישון. אבל – אלפי יתושים התקיפו אותנו במרץ בלתי-נלאה, ומתישהו בלילה לא יכולנו יותר להמשיך לישון. קמנו, שאלנו את השומר לשעה, והוא אמר שזה בדיוק הזמן לקום. התארגנו, אם כן, והלכנו לחכות ליד האוטובוס לנהג שיתעורר. ואז התברר שהשעה רק שתיים וחצי...
מחכים, נעקצים. בחמש קם הנהג, ואגב פיהוק גדול הודיע שהוא בכלל לא נוסע. האוטובוס מקולקל. עייפים, עקוצים ומיואשים התחלנו משׂרכים רגלינו אל עבר מטרה לא ברורה. פגשנו שלושה מקומיים שאף הם לא שמחו על הבשורה, ויחדיו חיכינו על הכביש עוד שעתיים, מנמנמים.
סביב החלה השמש להאיר אזור כפרי ירוק וזריחה יפהפייה על הזמבזי. הזמבים טובי-הלב החלו לצאת לעבודות יומם. לבסוף הגיעה משאית-בקר ריקה, ויחד עם עוד קרוב למאה איש נדחסנו מאחור, שמחים, מקווים לישון קצת, לא מודעים לבאות...
הכביש, שהיה מלא בורות ומהמורות, הקפיץ את אחורי המשאית בצורה המוכרת לנו מסרטי הרודיאוֹ, ודרך של מאתיים ק"מ, בנסיעה רצופה, לקחה לנו מעל שבע שעות! לא ממש ישנּוּ, אבל המקומיים, התרנגולות, הדגים המיובשים התלויים, ומשוגע אחד ששר בקולי-קולות, סיפקו לנו מספיק עניין.

הגענו לבסוף לליווינגסטון. משם  הלכנו לאורך הצוק בצד הזמבי, עד מפלי-ויקטוריה. שם, עומדים נפעמים מול המפלים האדירים, הניתכים מטה מטה, הבנו שוב לרגע את קטנותו ואפסיותו של האדם הבודד כנגד הטבע.

בערב פגשנו במקרה במסעדה את אנקה, ולהפתעתנו אף את שני ההודים שלקחו אותה טרמפ!  הסתבר שהם החליטו בדרך לשנות את תוכניתם, ובמקום לנסוע לדרום-אפריקה –  הצטרפו איתה לזימבבואה, שׂכרו לה חדר בלודג' מקומי יפהפה, קנו לה מתנות ואוכל.
ככה זה כשמטיילים –  פוגשים אנשים שמפתיעים אותך לטובה בצורה שקשה להבין. כל פעם מחדש.
עברנו לצד של זימבבואה. היה זה יום ההולדת של נטע, ואני הכנתי לה זר ונתתי לה מתנה שהפתיעה אותה במיוחד: את נעליי-העור שלה, שהשאירה בצער רב בקייפטאון, על מנת לחסוך במשא על הגב... ואז הזמנתי אותה לקפה ועוגה במלון – יומהולדת שמח!

למחרת נטע קיבלה מתנה נוספת, אותה היא לא תשכח: ה"וויט-ווֹטר רפטינג".
הלכנו לזה שנינו בלי לדעת מה מצפה לנו, יורדים בקניון לתחתית, אל נהר הזמבזי השוצף, אחרי שנפל במפלי ויקטוריה.  
הלבישו אותנו בחגורת-הצלה ונכנסנו לסירת-גומי, שמונה אנשים האוחזים בחבל המקיף את הסירה, ומדריך אחד שאוחז במשוטים.
תחילה היה הכל רגוע. המדריך מסביר איך להתנהג על הסירה, איך לעזור לנווט אותה בגלים, להחזיק חזק בחבל גם אם מתהפכים. ואיך לשחות, ומה אם נתקלים בסלעים, ושהוא יזרוק חבל, ואיך להשתמש בו, ולא לקפוץ סתם למים (יש תנינים!). "מי שעף החוצה ומחזיק בחבל – הוא שחיין-קצר ומי שעף ולא מחזיק – שחיין-ארוך". המדריך גמר להסביר ונטע התחילה לרעוד מפחד. ואני לא ידעתי שיש לה פחד-מים, ובעיקר פחד מִגלים...

כולם מחזיקים בחבל, הסירה מתחילה לשוט. מתקרבים למפל, המדריך מסביר את גודל המפל, השם שלו, ואיך נעבור אותו.
מפל מספר 4 יוצא לדרך! מלפנים רואים את פני המים, אחר קצף, ואחר-כך את פני המים שוב, אבל נמוך יותר. הסירה נכנסת למפל, החרטום נשאב למטה, גל אדיר גוהר על הסירה ושוטף את כולם. הכל מהיר וחזק ומים בכל מקום.
נגמר המפל. מסתכלים סביב המומים: על הסירה רק שישה. אחת הבחורות שעפה מחוץ לסירה עדיין מחזיקה בחבל –  "שחיינית-קצרה". אך נטע, כמו אופליה הקטנה, צפה לה מבוהלת, נאבקת בגלים שרגע מכסים אותה ורגע מרפים, הרחק מאחור, "שחיינית-ארוכה".

המדריך השליך חבל, ואני נופפתי וצעקתי. אחרי כמה שניות השבנו אותה אל הסירה, רטובה, רועדת, מפוחדת.
זה היה מפל מספר 4, והיום עוד ארוך, עד מפל 23! כך ממשיך לו הזמבזי – קטע רוגע ואחריו מפל, ועוד פעם רוגע, ועוד מפל. לפני כל מפל – המדריך, בהנאה מרובה, מתאר מקרים עסיסיים במיוחד שקרו שם.

לפני מפל 11 הפסקת צהריים. חונים באחת הגדות, שם מחכה ארוחת צהריים דשנה. הבחורה שנפלה בהתחלה פורשׁת. נטע מתלבטת גם היא, מברכת על הקרקע הבטוחה תחת רגליה. לבסוף שכנעתי אותה להמשיך, להתמודד עם הפחד, ללמוד ליהנות, לא לצאת באמצע עם טראומה.
(ממפל מספר 11 יש לנו צילום –  אנחנו מאחור עם הגב למצלמה. אפשר לראות מעט ממה שהלך שם, וזה אינו המפל הגדול ביותר...).

לפנינו עוד מפל מספר 18, אשר מהתחלת הרפטינג המדריך מדבר עליו כעל הגדול ביותר ולא מפסיק לתאר את עוצמתו. המפלים מדורגים לפי עוצמה: מפל בעוצמה שש – חזק מדי ואסור לרפטינג. בעוצמה חמש עדיין מותר. המפל בתמונה הוא בעוצמה ארבע, אך מפל מספר 18 הוא בעוצמה חמש-שואף-לשש...

נטע הצליחה להירגע מעט בארוחת-הצהריים, אחרי שגילתה שהשד לא כל-כך נורא, ושאם מחזיקים חזק אפשר להישאר על הסירה.
ואז נכנסנו למפל 18. גל ראשון עבר בשלום, גל שני גם הוא, ואז, בגל השלישי, הגדול מכולם, חרטום הסירה התרומם גבוה מעל לראשינו ולפני שהספקנו להבין מה קורה ולשאול שאלות, היתה הסירה כולה על אנשיה הפוכה. מרבית האנשים עדיין החזיקו בחבל, מלבד המדריך ואופליה הקטנה, שידיה חלשות מדי, משתכשכת לה המומה בין נחשולי המפל...
סוף טוב, הכל טוב. הפכנו חזרה את הסירה, דלינו את כולם מן המים והמשכנו עד מפל 23, שם יצאנו לחוף חזרה, כששתייה קרה ומשאית מחכים לנו.
יום של חוויה אמיתית.

בערב, כדי להשלים את החגיגה וכדי להירגע, עלה בשמים ירח מלא, לכבוד נטע, ואנו שמנו פעמינו שוב למפלים.
מפלי ויקטוריה בליל ירח-מלא שרויים בקסם אחר, הכל מסתורי מעט.
אני ואורי (בחור ישראלי) נכנסנו מעל הגדר, ונטע נשארה בחוץ. הסתובבנו בשמורה והגענו עד לסלע בנקודת התצפית הטובה ביותר על המפלים. לעינינו נגלתה לפתע, ברורה וחדה, הקשת המפורסמת, אבל – לאור ירח! לקשת-ירח יש את אותם הצבעים, אבל בגוונים כסופים יותר. ניסיתי לצלם משם בחשיפה ארוכה, נראה איך יצא.
איזה יום! הרפטינג בבוקר, ובערב ה"לוּנה ריינבּוֹ"!

זהו, עד כאן, אהובים. את ההמשך אתם כבר יודעים – אנחנו עכשיו בהוואנג'י,  זימבבואה. וזה סופו של המכתב המבולגן הזה, שקופץ לפנים ולאחור, תוצאה של יותר מדי חוויות ופחות מדי זמן לכתוב.

מכם לא שמעתי מאז נמיבּיה, ואין לי מושג מה איתכם. את המכתב של אמא, ואחרים אם היו, לא קיבלתי. אבל גיל ישלח לי את הדואר להררה, בירת זימבבואה, לשם נגיע בהמשך.

ד"שים ושלומות לכם ולשאר אהוביי וחבריי.
אוהב ומתגעגע,
הרן