מכתב למשפחה, ווטרברג-פלאטו, נמיבּיה.

1.11.1992

משפחה נפלאה שלי.
בתוך חורשת שיטים, דמדומי-ערב שלאחר שקיעה, שמים צבועים בקשת הגוונים המתחלפים מצהוב-כתמתם לסגול עמוק. זוהי שעה בה לפתע מתחלפות היוֹצרוֹת: הרקע נהיה לעיקר, בצבעיו, והעצמים – לרקע, בשחור-צלליות וקווי מתאר בלבד. לפתע עצי השיטה היבשים נראים כפסי-תחרה שחורים דקים, מעשה מלאכת-מחשבת, שזורים על יריעת השמים הצבעונית.
ברקע מנגינת ג'אז נוּגה של טוֹם וויטס, בוקעת מטייפ המכונית (הסברים בהמשך). ריחה, חוּמה ואורה-המרצד של מדורה נעימה. נטע, נעימה אף היא, יושבת לידי על המזרון וקוראת בספר "מכתבים מתאילנד" לאור מנורת המכונית.
אזור של שיחים ועצי שיטה ועשב צהוב יבש, בדומה ל"בוּשמן-לנד" (כמו בסרט "האלים משתוללים" על הבושמנים). אנשי השבט עצמו, אגב, חיים מעט צפונה מכאן ולכיוון מזרח, מעבר לגבול בבוֹטְסְוָאנָה, במדבר הקלהארי. אנו נמצאים בסמוך לשמורת-טבע "ווטרברג פלאטו".

ואיך הגענו הנה? אתחיל חזרה מהנקודה בה סיימתי את מכתבי הקודם – וינטהוּק, בירת נמיבּיה.
ווינטהוק היא העיר הגדולה של נמיבּיה, אף כי אינה גדולה במיוחד (140 אלף תושבים). עיר מדברית מוזרה, המתפשטת על שטח גדול יחסית, כמו ערים רבות אחרות באפריקה, שלא חסר בה שטח. ייחודה היחידי של העיר הוא בהיותה במרכז הפיזי של נמיבּיה – וזהו. בחלקים מסוימים של העיר ישנם בתים מפוארים, הנותנים הרגשה של מעין-פאר, שנועד לחפות על חוסר העניין שבמקום.

הגענו לוינטהוק ביום שבת בערב, בלי שום אינפורמציה מוקדמת. חשבנו למצוא אכסניית-נוער או משהו בסגנון, מקום בו יהיה ניתן לנו לפגוש מטיילים אחרים כמונו, עם תיקים על הגב, על-מנת להחליף חוויות, לשמוע רעיונות על מקומות כדאיים בנמיבּיה, וגם לקנות אוהל (מאחר ואת האוהל שלנו מכרנו בקייפטאון מפאת משקל, איכות וגודל).
אולם אכסניה אינה בנמצא, ואיש אינו יודע להיכן מגיעים טיילים כמותנו, וה"טוריסט-אינפורמיישן" סגור בסוף השבוע.

ובכן, לאחר שיטוטים ובעזרת אנשים טובים (וכאלה בנמצא לרוב – יותר משאפשר לדמיין) הגענו לבסוף למעין מיסיון-אכסניה לנערים נוצריים וישנּוּ שם, עם תמיכתו האדיבה של ישו-הצלוב מעל מיטתנו...
משם החלטנו להתקדם בטרמפים לכיוון החוף, לעיר בשם סוואקוֹפּמוּנד. איזה כוח משך אותנו לחפש דווקא שם את המזל... הדרך עברה ללא קושי, ובזמן שחיכינו באמצע המדבר לטרמפ נוסף – חלפו לפתע, בסמוך לנו ממש, סוסי-פרא יפים.

הגענו לסוואקוֹפּמוּנד עם שקיעה. מן הגבעות שמעל העיר ראינו את כדור השמש האדום הגדול צולל באיטיות למימי האוקיינוס האטלנטי. העיר הפרושה למרגלותינו כבר קיבלה אותנו לתוכה בצבעים אדמדמים שלאחר השקיעה.
שכרנו לנו בונגלו חמוד ולמחרת יצאנו להסתובב על החוף, על המזח הישן, ובשעות הצהריים נסענו לעיירה סמוכה בשם וולפיס-בּיי. עובדה מוזרה היא שהעיירה שייכת לדרום-אפריקה, על-אף היותה מובלעת באמצע החוף של נמיבּיה. כנראה שבשל תעשיית הדייג הענקית בה החליטה דרום-אפריקה להשאיר את העיירה ברשותה בעת מתן עצמאות לנמיבּיה לפני שנתיים-שלוש.

בטרמפ, בדרך לשם, דיברנו עם הנהג על הדיונות המקסימות שראינו. כנראה שנתעוררה בו מחדש אהבתו וגאוותו למקום, כיוון שלפתע ירד עם מכוניתו (רכב 4x4 ) לנסיעה על החולות לאורך החוף. הנסיעה היפהפייה נתמשכה והפכה כבר לסיור מודרך של ממש בוולפיס-בּיי וסביבתה.
המשכנו איתו למרינה, ואחר-כך לאורך החוף למפעלי-מלח (בדומה לאלו שליד השדות של אילות). שם, מסיבה לא ברורה לי, צֶבַע מי הבריכות, כשהן הולכות והופכות למלח, הוא ורוד חזק במיוחד, כמעט לא-טבעי. בהמשך של אותו החוף – פלמינגו לאלפים וציפורי-מים רבות אחרות, מרהיב!

(הפסקה. הולכים לאכול. בינתיים כמובן החשיך. בִשׁמי-המדבר זרוּעי הכוכבים חרמש-ירח מאזין לקולות שהשתנו לקולות לילה: צרצורים, נחרת חזיר-בר, קריאות ציפור לא-נודעת. כמו בימים הטובים –  אוכלים ארוחה מבושלת חמה ליד המדורה, ואחר כך קפה ורגיעה בכל...)

אני חוזר לנושא הקודם: לאחר סיור-החוף הבחור לקח אותנו ל"דיונה 7" – הנקראת כך על-שוּם שהיא השביעית בגודלה בעולם. הוא השאיר אותנו שם וחזר לעיסוקיו. לא ייאמן לפעמים עד כמה טוּב ליבם של אנשים מקריים בדרכך מפתיע יותר ויותר!
התחלנו מטפסים על הדיונה. הדרך הקלה ביותר לטיפוס היא על קו-השבר החד והמתפתל שלה. זוהי יצירה פרועה של הטבע, אשר הרוח החזקה הוסיפה לו מעין שטיח-חול דק באוויר, הממשיך את הקו של אחת הפאוֹת של הדיונה.

הירידה מהדיונה היא חוויה בפני עצמה: מוצאים את המקום התלול והגבוה ביותר ורצים למטה בצעדים גדולים ככל האפשר, מה שגורם לתחושה של "הליכה על הירח".
אוטובוס תיירים שבדיוק הגיע, חיכה לנו למטה כדי לקחת אותנו חזרה לסוואקוֹפּמוּנד, בסיומו של יום נפלא.

ביום שלמחרת וזה שאחריו לא האיר לנו המזל פנים כל-כך, והם עברו בעיקר בניסיונות מתסכלים להגיע בטרמפים לכל מיני מקומות. לאחר ציפייה של כמה שעות, ברוח פרצים, חזרנו לבסוף לבונגלו. וכאילו כדי להרגיז ולהזכיר אי-הצלחות קודמות ואת מגבלותינו  – עומדת ממול "קומבּי" (מכונית VW   מסחרית) המאורגנת להפליא לטיול, עם ספסלים הנפתחים למיטה זוגית, ארונות ומדפים לרוב, רדיו-טייפ ושאר אביזרים והכל למכירה במחיר מגוחך של $1500,  שאין לנו...
בסוף היום המתסכל השני לקחו אותנו זוג גרמנים טרמפ חזרה לסוואקוֹפּמוּנד, ומאוחר יותר פגשנו אותם בפאב מקומי. שיחה קצרה גילתה לנו שהם פגשו ישראלי בשם גיל, והוא עכשיו עם החברה שלו פה בסוואקוֹפּמוּנד. (את גיל פגשנו בדרום-אפריקה במקרה, כשנסענו עם האוטו של העבודה, ולפתע זיהיתי מרחוק שהוא מטייל ישראלי. צעקתי לו בעברית "לאן אתה צריך?", וכמובן שלקחנו אותו. בעקבות פגישה זו קיבלנו מגיל מפה של נמיבּיה והצעה שבמידה שנגיע לנמיבּיה בנובמבר -  נבוא לצפון, לבוּשׁמן-לנד, שם הוא שומר חודש על איזה בית).
עוד לא גמרנו לדבר עם הגרמנים, ומי נכנס לבר אם לא גיל וחברתו הגרמנייה אנקה!
סיפרנו להם על קורותינו ובין השאר גם על הקומבּי. "זה לקח לו קצת זמן להביא חיוך. הוא לא הזיז עין. אחר-כך הוא דיבר אלי ישר אל תוך היין"... (מאיר אריאל).

למחרת בבוקר גיל קנה את הקומבּי, כשארבעתנו מתחלקים בדלק ואוכל. סוּכם שכדי לבדוק את מצבה ואת צריכת הדלק, ניסע כ-150 ק"מ צפונה לקייפ-קרוֹס, לחוף בו יש כלבי-ים. זהו אחד המקומות שניסינו להגיע אליהם בטרמפים ולא הצלחנו, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו נוסעים לשם, ועוד בקומבּי הנחשקת... כוחם של חלומות!
את מאות כלבי הים המדהימים הרובצים בשמש, מתפנקים ושואגים כלב כלפי רעהו – אני חושב שהתמונות יתארו בצורה הטובה ביותר.

חזרנו מאושרים לקנות סופית את האוטו, והמשכנו דרומה שוב לדיונה 7, שם חנינו את הלילה.
למחרת בבוקר הדיונה נראתה מרשימה אף יותר מהפעם הראשונה, ולאחר טיפוס נוסף והתארגנות קצרה בוולפיס-בּיי יצאנו לדרך לכיוון "הדיונות האדומות", הדיונות הגבוהות בעולם, אשר גם לשם – ביום המתסכל השני – ניסינו להגיע.

התחלנו חוצים את מדבר נמיבּ ולאחר כ-100 ק"מ על דרך עפר (מרבית הדרכים בנמיבּיה הן דרכי עפר), נתקענו עם תקלה במכונית... מה שבטוח זה שהחיים האלה והגורל שלנו מספקים הרבה עניין, ומי שמעוניין ללמוד – יש לו שיעורים לרוב...
לאחר כמה שעות של ניסיונות-שווא לתקן, גם בעזרת אנשים טובים מזדמנים, הגיע גיל חזרה מוולפיס בּיי עם שני מכונאים שמנים וּגְרָר. מעט מגע במקומות המתאימים וכ-350 ראנד (בערך סכום זהה בשקלים) עזרו לפתור את הבעיה ולהמשיך.

נמיבּ – משמעו "יבש" בשפת הדאמארה. ואכן כך, המדבר בעיצומו. מעט בדומה לערבה, רק שעל פני מרחבים אין-סופיים, והכל הרבה יותר ראשוני. הצמחייה ברובה דומה, מלבד סוג מיוחד ויפהפה של עצים, ספק-אבן-ספק–עץ. קשה לי לדמיין עץ יותר מתאים ממנו למדבר. והם אכן גדלים בכל מקום שנראה בלתי אפשרי, אפילו על צלע הר תלול צחיח וסלעי, מקום שכמעט לא ניתן בו להשיג מים מהקרקע.
הנופים מתחלפים לכל קשת-גווניו של המדבר. מישורים חסרי-כל, מלבד פה ושם עץ או זברה או ראם פראיים משוטטים. לפעמים אזור הררי יותר, מעבר יפהפה בין הרים סלעיים, לפעמים חולות ולבסוף – הדיונות האדומות הנכספות.

האזור נקרא סוֹסוּסווליי, דיונות חול אדום שנדד ממדבר הקלהרי, ממזרח. זהו מעין עמק ענק, שמשני צידיו שרשראות של דיונות אדירות, המתנשאות עד לגובה של 300 מ'.
מדהים לראות את הצורות המיוחדות שנוצרות עקב משחקי-הרוח ויכולת ההסתדרות הייחודית של חול נקי בכמויות כאלה: מעין גלים קטנים ומדויקים וקווי-שבר חדים מתפתלים כנחשי ענק, מעין שילוב של רכוּת וחדוּת ביחד.

ושוב הראשוניות הזאת, התחושה כאילו איש מעולם לא דרך כאן. ואכן אחרי שהלכנו על דיונה, תוך זמן קצר – שב החול וכיסה את עקבותינו ושב לקדמותו.
כל הזמן מלווה אותי ההרגשה ש"כזה דבר עוד לא ראיתי אף פעם! לא תיארתי לי שזה יכול להיות ככה!". מבחינתי, בתור בן-מדבר, היה זה אחד המקומות היפים ביותר שראיתי בחיי.
הו נמיבּיה, מלכת המדבר...

לכל דבר טוב יש סוף, כדי לפנות מקום לדבר טוב נוסף. המשכנו, אם כן, לעיירת-חוף בדרום בשם לוּדריץ'. מאות קילומטרים של דרכי עפר החוצות מדבר מוחלט. ושוב העצים המיוחדים, שוב ראמים, חולות, ושוב הרים, הרי גרניט בדומה לאזור הרי-אילת, יותר פזורים ואחידים. הגענו ללוּדריץ' עם ערב, חנינו שם לילה, וביום למחרת, לאחר התארגנות והצטיידות קצרה, המשכנו אל עיירת-רפאים בשם קוֹלמנסקוֹפּ.

קוֹלמנסקוֹפּ היא עיירת-רפאים שננטשה על ידי אנשיה במחצית המאה, ותוך שנים מועטות סופות החול והרוחות –  המגיעות כאן למהירות של 120 קמ"ש (!) – השחיתו את פינות הבתים וכיסו את פנים הבתים ותכולתם בחול, כמעט עד התקרה.
העיירה הוקמה למעשה לאחר שאספן אבנים גילה בַמקום במקרה יהלום ענק, ותוך זמן קצר החלו נוהרים לשם אנשים לחיפוש יהלומים. תחילה חפרו בידיים ממש, בחול, ומאוחר יותר השתכלל העניין והוקמה חברה והביאו מכונות.
כיוון שנמיבּיה היתה קולוניה גרמנית, מרבית העובדים היו גרמנים, וכשהגיעו אף משפחותיהם, הוקמה עיירה גרמנית במלוא פאר התרבות הגרמנית, באמצע החולות.
היה שם בר ותיאטרון, ובאולינג ואולם התעמלות ועוד ועוד... הם כרו שם יהלומים, ואז גילו במקום אחר יהלומים בכמות, בגודל ובאיכות טובים יותר, והעיירה ננטשה. כיום יש במקום מוזיאון, מספּר מבנים ששופצו, והשאר מכוסה בחול עד למחצה. עיירת רפאים.

משם המשכנו לעבר הפיש-ריבר-קניון. זהו הקניון הגדול ביותר בנמיבּיה המתפרש לאורך 160 ק"מ, ומגיע לעומק של 500 מ' ואף יותר. הגענו לשלוש נקודות תצפית מרשימות על הקניון, ומאחת מהן ירדנו למטה. בתחתית הקניון, בין הפיתולים הרבים והחדים, ישנן בריכות מים גדולות, מים נקיים ונעימים בהם שחינו בינות הסוּף, אחר רבצנו על הסלעים החמים באמצע הבריכה – כמו המלך צבצב בכבודו ובעצמו. זהו מסוג אותם המקומות הפלאיים שידעתי בטיוליי בארץ (ומחוצה לה) המשלבים שלוות קירות-סלע אדירים, בריכות מים וחול – פשטות שיש בה הכל.
בקצה הקניון יש קמפינג ובו מעיין חם טבעי, המשמש בפועל למילוי בריכת שחייה מחוממת ושאר פינוקים. מקום תיירותי למדי, אבל מתאים לסיום טיול מדברי ארוך שכזה.

למחרת יצאנו חזרה לווינטהוּק, בדרך ארוכה של כמעט 800 ק"מ. עברנו ב"יער" של העצים המיוחדים, Kokerboom forest . אספתי מעט זרעים כדי לשלוח לארץ למשפחת נהרי, שינסו לגדל את העץ באילות. זהו עץ יפהפה ומיוחד המתאים בדיוק למזג האוויר ולאדמה של המדבר שלנו, לדעתי. נראה.

הגענו לווינטהוּק בשנית. בתחילה ישנּוּ בקומבי ואחר-כך אצל חברים של אנקה, החברה של גיל, בבית "קטן" עם בריכה וסאונה ובית-אירוח. מדהים באיזו קלות לומדים להתארח בבתים עשירים כאלה כמובן-מאליו... והמהירות של המעברים מסגנון חיים אחד להופכּי תוך יום: באחד יש חופש מכסימלי ונוחות מינימאלית, ובשני את ההיפך.

מווינטהוּק נסענו הנה, לווטרברג פלאטו, מעין הר ענק, לא גבוה, שקצהו העליון הוא מישור רחב ידיים (מכאן ה"פלאטו"), עליו משוטטות להן חיות.
תמורת תשלום נכבד ניתן להצטרף לסיור מודרך על הפלאטו למעלה, במגמה לראות חיות. הספארי מפורסם בעיקר בקרנפים, אולם, לרוע מזלנו (שהפעם בגד...), לא ראינו אף לא קרנף אחד, ולמעשה כמעט אף חיה בכלל...
אבל הנוף משגע, ומצב-הרוח טוב. צחקנו רוב היום, ובילינו מעט בבריכה – גם זה משהו...

בינתיים אנחנו חונים פה. המוראל גבוה והתקציב נמוך. מדורה, ארוחה. ברדיו הצקצוקים של קריינית מקומית (השפות המקומיות כוללות מיני צקצוקים. לבושמנים, למשל, יש למעלה מעשרה סוגי "קליקים" וצקצוקים שונים עם הלשון, מעורבבים בצורה מוזרה, כאילו לא אנושית, עם ההברות המוכרות לנו. שוב כמו בסרט "האלים משתוללים").

מחר אנחנו עוזבים את "מלכת המדבר", ממשיכים צפונה, לעבר הגבול עם זימבבואה. מתחילים ללמוד ארץ חדשה...

עליכם אני יודע מעט, ושמח שאמרתם בשיחה האחרונה שהכל טוב.
עופי החמודה כבר בטח תהיה בגרמניה כשהמכתב יגיע. כדאי לה להיפגש בקולון עם אנקה, אנסה לכתוב לה כתובות. אם עופי תכתוב לי – אהיה מאושר. מסרו לה שאני גאה ואוהב ומתפלל להצלחתה שם.

געגועים ואהבה גם לכם, חמודים שלי. כתבו גם אתם עוד.
שלכם, הרחוק,
הרן






חייו
אחרי מותו
תמונות
מכתבים
מצגות וידאו
שיחות מוקלטות
בוסתן הרן
ליצירת קשר
דף הבית
חדש באתר