מכתב למשפחה. וינטהוּק, נמיביה, דרום אפריקה.

12-20.10.1992

אהובים שלי רחוקים,
נכון, זמן רב לא כתבתי ממש. למעשה מאז שהגעתי לדרום-אפריקה אתם לא ממש יודעים מה קורה. אז הנה תקציר (ארוך) של עיקרי הדברים, בשחזור-שאחרי:
 
הגענו מיוהנסבורג לקייפטאון עם המכונית שקנינו. לאחר נסיעה רצופה של 1400 ק"מ – המכונית נָדַמָּה ולא הסכימה לזוז, אפילו כדי שיפור החנייה. נושא מתסכל מכוניות, אתם בוודאי יודעים.
בכל-אופן, בעזרת ניסיונות הסרק האדיבים של ג'רמי ושלי, ועבודה נושאת פרי של מכונאי-חבר של ג'רמי, ולאחר שבועיים ולא מעט כסף – היא נסעה שנית.
את הזמן שחיכינו העברנו בעבודה בבשׂמים, פה בקייפטאון, עם שרון (שהכרתי עוד מהארץ, והיא עובדת פה כבר זמן רב). תוך כדי התיידדנו איתה מאוד ותכננו את ה"פילד-טריפ" – נסיעה עם המכונית לאזורים אחרים בדרום-אפריקה, המשלבת טיול ועבודה, שאמורה להיות רווחית במיוחד, מכיוון שבאזורים הנידחים המפגש עם הבשמים וחיקוייהם קטן יותר.

העבודה עצמה הולכת ככה: מתלבשים יפה ויוצאים עם תיק מלא בדוגמאות בשמים (חיקויים מוצלחים של בשמים מפורסמים ויקרים). עוברים מחנות לחנות, נכנסים, פוצחים בנאום מוכן מראש ומתחילים להשפריץ ללקוח/ה המשולהב/ת על הידיים מיני סוגים של בשמים ולהמליץ, עד שהיא מתפתה ומשלמת עבור הזמנה. פשוט, לא?
נכון – פשוט,וגם מבזה קצת, אבל רווחים בסוף – לאו דווקא...

ובכן, תוקנה המכונית ויצאנו לדרך, בכבישים לאורך החוף, מזרחה לכיוון פורט-אליזבת (חפשו במפה). האזור המכונה "גארדן רוט" (נתיב-הגנים) נחשב לאחד האזורים היותר יפים בדרום-אפריקה, ובצדק!
התחלנו משולהבים, חולפים על-פני הרים, יערות ואגמים לרוב, חולפים דרך שדות מוריקים, עד בואנו לעיירה ציורית בשם מוסל-ביי, השוכנת על גבעה לאורך מפרץ (הרמז על-כך בשמה).
היום שלמחרת נפתח בהצלחה מעבר לצפוי, כאשר תוך שעתיים-שלוש מכרנו שלושתנו כ-40 בקבוקים. המשכנו הלאה לעיירה הבאה, אשר גם בה האיר לנו המזל פנים.
ואז סוף שבוע – יוצאים לטייל! אך אבוי, באמצע הדרך לשמורה הקרובה איבדנו את הבלמים... ככה לא נוסעים...
חנינו בפארק-הקרוונים הקרוב ושם שהינו ארבעה ימים, בציפייה לחלקי חילוף ותיקון.

מזל או רצון המקרה, ש"נתקענו" באחד המקומות היותר יפים באזור, ליד עיירה קטנה בשם ווילדרנס – מעין כפר-נופש קטן ומטופח, לגדותיו של נהר ובמרחק קטן בלבד מחוף ים יפהפה.
החלק המוצלח במיוחד במקום הוא שבמידה ואתה משלם על לינה שם, ניתן לך לקחת סירה ולהפליג לך בנהר. וזאת עשינו!
נהר רוגע, הנכנס בין ההרים, מוקף ג'ונגל לגדותיו, והכל כל-כך ראשוני! חותרים בשלווה, הסירה מפלחת ברכּוּת את המים וכולך מוקף בשקט ובירוק, אותם מפסיקים מדי פעם רק קריאת ברווז או ציפור-מים אחרת (המקום ידוע בשפע ציפורי-המים שלו). בינוֹת הירוק מבצבצים פרחים סגולים זעירים או שיח צהוב בוהק. הנהר מתפתל לו בין ההרים, מעבר לעיקול מתגלה לפתע עץ אדיר מכוסה קיסוס, הנראה כדינוזאור ענקי הרוכן כלפי המים, כפּתוֹ מורמת-מאיימת באוויר. מאחוריו –  עץ אדיר אף יותר, מכוסה אף-הוא בקיסוס, הנראה ככף-יד פרושה כלפי השמים. ועוד ועוד, מעבר לכל עיקול הפתעות חדשות. ועל המים החלקים ההשתקפות של ההרים בירוק והשמים בכחול – חגיגת צבע.
החנינו את הסירה באחת הגדות והתחלנו ללכת לאורך שביל צר, המתפתל לו בין השיחים והעצים לאורך הגדה. אין סימן אדם, מלבד השביל הקטוֹן. איזו שלווה ויופי פראי.
כל-כך נהנינו שחזרנו על כך שלוש פעמים, כל פעם בשעה אחרת של היום, בצבעים אחרים, עם מנגינות מפוחית אחרות...

המכונית תוקנה והמשכנו ביתר מרץ לטייל, ובפחות מרץ לעבוד, מתרחקים מהחוף אל תוך הארץ פנימה, לעיירה בשם אוצהורן.
הדרך מעפילה מתוך הירוק של אזור החוף, מטפסת בהרים תלולים עד הגיענו למדבר, מדבּר אחר משלנו. הרבה קקטוסים ופרחים (זאת עונת האביב בדרום-אפריקה). העיירה מפורסמת בשל אלפי היענים שמגדלים בסביבתה בחווֹת (לביצים, נוצות ורכיבה), ובשל מערות הנטיפים הענקיות (אשר עליהן נודע לנו רק כשחזרנו).
עבדנו שם בהצלחה חלקית והמשכנו, חולפים על-פני מדבר אין-סופי (המרחבים והמרחקים בסדרי גודל אחרים ממה שאנחנו מכירים). פריחה לרוב וכבישים ישרים במשך שעות, עד למקום נידח (שהצטייר על המפה כגדול בהרבה) בשם חרפ-רנט.  אזור זה מאוכלס ברובו על-ידי האפריקנרים ששפתם אפריקנס – מעין עיוות של הולנדית – מארץ מוצאם המקורית. האנשים קשים ו"מרובעים" ברובם, מאוד שמרניים אבל גם לבביים. לא היה שם הרבה מה לעשות, מלבד להתוודע לקיומו של חור שכזה...
נתברר לנו שכך –  ואף יותר גרוע – מצבן של שאר ה"ערים" שתכננו לעבוד בהן באזור, ולכן החלטנו לחזור לאזור החוף, מרחק של יום נסיעה רצופה וארוכה בכבישי מדבר ישרים. בדרך עוד נכנסנו לשמורת-פילים, עד שהגענו לבסוף ל"מלכת החוף" – פורט-אליזבת.
זוהי עיר גדולה מאוד, ולא כל-כך יפה, שממנה ברחנו מייד למחרת, עם מצב-רוח שפוף לאחר הרבה ימים ללא עבודה (והדלק, השינה והאוכל זוללים כסף בכל רגע). מלבד זאת גם התעוררה אצל שרון בעיה רפואית, שנראתה מדאיגה ודחופה. עברנו עוד יום בניסיון לעבוד בעיירת-חוף-נופש יפה באזור, אך לבסוף, מסיבות מוראל, כסף ובריאות, החלטנו לחזור עם זנב מקופל.
יצא בסופו של דבר שהוצאנו יותר משהכנסנו (על-אף שטיילנו לא מעט) והחלטנו למכור את המכונית (שעשתה עוד בעיות בינתיים).

תוך כך קיבלנו הצעה מפתה יותר מידידים של שרון, שעובדים באותה עבודה כמתחרים – הפעם עם מכונית מהעבודה, דלק על חשבונם (במידה ונמכור מספיק) והם ינסו למכור בשבילנו את המכונית בינתיים.
יצאנו שוב, תחילה כדי לעשות משלוחים למקומות שהזמינו מוצרים בנסיעה הקודמת, ומשם לעיר גדולה ומגעילה בשם בלומפונטיין, שם היינו אמורים לבלות כחודש.
שוב נוצרו בעיות-מכונית, הפעם במכונית שלהם: נתקענו בכביש באמצע המדבר, כשהעיירה הקרובה במרחק שבעים ק"מ.
הגענו שפופים, המוראל היה ירוד ולמעשה לא ראינו את עצמנו יותר ממשיכים למכור. איבדתי חשק, ויחד עם הלחץ והמחויבויות הרבות – "נפלתי" שוב, עובדה שעוד יותר החמירה את המצב, אחרי כל-כך הרבה זמן שזה לא קרה לי.

חזרנו, אם-כן. ה"בוסים" החדשים שלנו היו המומים שחזרנו והחליטו לחייב אותנו על השימוש במכונית כמכונית שכורה, מה שהעמיד אותנו בחוב גדול כלפיהם, בעוד שכספנו כמעט אזל והמכונית שלנו, שהתקלקלה שוב אצלם, היתה במצב גרוע מאוד וקשה למכירה.
עסק ביש! מצב-הרוח התדרדר עוד יותר, ואריקה וג'רמי, שאצלם שהינו – זרקו אותנו, על-שום שהכנסנו אליהם הביתה "אנרגיה נגטיבית". הגענו לאכסניה. החלטתי להתעשת.
יצאנו לדבר עם ירון וגולן ("הבוסים") והחלטנו להשאיר להם את המכונית שלנו, שהם ימכרו אותה, יכסו לעצמם את החוב ואת השאר יעבירו לאבא של נטע. החלטנו גם לעזוב את דרום-אפריקה ולהתחיל לטפס חזרה דרך נמיביה, זימבבואה מלאווי – לקניה.

נפרדנו משרון והתחלנו לתפוס טרמפים לנמיביה, חוזרים לסגנון הטיול הישן והטוב (והזול), עם תיק על הגב ואוכל פשוט, מהגזיה ולא ממסעדות.
יום יפה, הטרמפים זורמים בהצלחה. ככל שעולים צפונה, הנוף משתנה, מתחילים הרים עם מעט ירק ולבסוף – מדבר.
התנועה (אם נכון להשתמש במילה הזאת) נהיית דלילה. כמעט רק משאיות. נתקענו לזמן מה במקום קטן, חם ונידח, משהו כמו עין-יהב, מחכים לשווא למכוניות. לבסוף לקח אותנו נהג משאית שהובילה תשע(!) בריכות שחייה –  משאית אדירה עם מטען חורג במיוחד, מזדחלת לאיטה בליווי שתי מכוניות מהבהבות – מלפנים ומאחור. נהג המשאית עצמו – טיפוס מהסוג שעושים עליו סרט: שיער בלונדיני ארוך, זקנקן קטן לא מגולח מתחת לשפה התחתונה, משקפי-שמש מאורכים מוזרים, נשיכת-כּריש בשוֹק! (כריש לבן טעם ממנו תך כדי גלישת גלים. למרבית המזל, טעם רגלו התערבב עם טעם הגלשן הנשוך ולכן, כנראה, הכריש ויתר...). מוכרחים לשמוע אותו מדבר ומשׁתכר ונוחר כדי להשלים את התמונה!...
עם המשאית נסענו מאות ק"מ של מדבר מוחלט, והגענו עד נמיביה ועד לווינטהוּק – הבירה אשר ממנה אני כותב עכשיו.
נמיביה מפורסמת בעיקר בשל דיונות החול האדום המתנשאות עד לגובה של 300 מ'! המדבר בעיצומו. ובכן, הרפתקאות גדולות מחכות. נראה מה ילד יום...
עד כאן עלי ועל מעשיי.

מצב-הרוח טוב.  אני מתגעגע, אבל צמא להמשיך לטייל... עם נטע החמודה הכל מצוין, וכיף לנו ביחד. אנחנו עוזרים ותומכים אחד בשני, איש-איש בתורו.
לפני שעזבנו את קייפטאון עשינו מיון קפדני למדי – מה לוקחים, מה שולחים הביתה. הרבה החלטנו לשלוח חזרה (בעזרתה האדיבה של שרון). בין היתר גם את כל המכתבים שהתערמוּ אצלנו. כך שלמעשה קשה לי קצת להתייחס למכתבים האישיים שלכם... רק שתדעו שהמכתבים של כל אחד ואחת מכם עושים אותי מאושר ונותנים לי המון כוח, חמודים שלי.

שמחתי מאוד, ולמעשה אף הוקל לי לקרוא על מצבכם בלוטם. מצטייר שאתם שמחים, מלאי פליאה ושלמוּת, ונהנים בסך-הכל מכל החדש.
כמו שלכם קשה לדמיין אותי בפרטים הקטנים, ביומיום, כך גם לי קשה לדמיין אתכם, ומאוד חשובים לי גם הדברים הקטנים החדשים, הלכאורה ברורים מאליהם. אנא המשיכו לכתוב, ועל הכל.

אם כן, ד"ש והרבה אהבה למיודעיי, קרוביי ואהוביי.
אני מקווה שהסבתות קיבלו את הגלויות ששלחתי מקניה. לא שכחתי אותן ואת שאר המשפחה כמובן... ומה ששכחתי, אשלים במכתבים הבאים...

להתראות חמודים שלי,
מתגעגע ואתכם מרחוק,
הרן