מכתבים למשפחה ולעילם. קייפטאון, דרום-אפריקה.
המכתבים נכתבו בתקופת מעבר המשפחה לגליל, למגורים זמניים בלוטם.

26.8.1992

משפחה אהובה וחדשה שלי,
גאה בכם, אוהב ומתגעגע – עשיתם את זה!
עוד לא הכל, עוד הרבה לפניכם. גם חלקים קשים וגם שמחים ונעימים. אבל אתם כבר בפנים ולא תתחרטו לרגע, אני בטוח!
אתמול דיברתי עם אמא בטלפון והיום קיבלתי מכתב – איזה כייף! אני לא מפסיק לדמיין אתכם בכל רגע: עכשיו מגיעה המשאית, עכשיו אתם כבר בלוטם, היום יום עבודה ראשון...

מוזר לי וקצת קשה לי עם הניתוק, אבל אני מבין את העומס שלכם. אם בכל-זאת תתפנו לתאר את המעבר והשלכותיו מאוד אשמח. זה חשוב לי. ואל תחסכו בפרטים.
אם תוכלו תארו לי גם את ההתרשמות הראשונית מלוטם, כי אין לי מושג איפה אתם גרים בכלל.

זהו להפעם, קצר, כי אני  רוצה לשלוח מכתבים גם לעופי ועילם.
חוץ מזה אני במצב-רוח טוב ועושה חיים (ולאט לאט גם כסף). בינתיים עובד ומטייל בקייפטאון היפהפייה, אכתוב לכם ביתר אריכות.

אוהב ומתגעגע חמודים שלי,
הרן

מכתב לעילם

23.8.1992

עילמון, אח חמוד שכמוך.
הרבה כתבת לי ואני שמח עד הגג. כל הזמן קורא וצוחק, קורא וצוחק.
בחרת לכתוב, כמו בפעמים רבות אחרות בחיים – בדרך ההומור, וזה שוב משמח אותי. אתה היחידי במשפחתנו היקרה שאימץ לו את דרך ההומור, ושיכללת את זה לרמות שמפתיעות כל פעם מחדש! אני אוהב ומעריך את הדרך הזאת שלך, הייחודית.

כשקראתי את המכתב דמיינתי אותך כמו בסרט: שוקד על הדף, הרעיונות מתרוצצים במוחך, מעלים חיוך על שפתיך ומחליקים דרך העיפרון אל הדף. היד כותבת ובדמיוני המצלמה מתמקדת בעיפרון זמן מה, מתרחקת שוב, והנה הנער שאחז בעפרון בתחילה – הופך לגבר צעיר, סופר. (תעלול שמשתמשים בו הרבה בסרטים והוא התאים לי לגבייך).
בין ההומור והתיאורים שלך, עילמון, מסתתרים (מסתתרים לא טוב, משום שקל להבחין בהם...) כישרון כתיבה ודמיון מפותח, שתמיד ידענו שיש לך. אל תרפה! תכתוב ותשלח, ולעצמך תשמור. וכל המרבה הרי זה משובח!
הייתי שמח אם תכתוב לי עוד, ולא רק על הקטעים השמחים. גם על הקושי, על הלבטים, על המעבר, על קשרים חדשים (וישנים).
 
אני פה בבית של אריקה וג'רמי והתינוק שלהם ג'טרו (כמו ג'טרו-טול), בעיר היפהפייה קייפטאון. הגענו הנה אחרי שבוע ביוהנסבורג, עם המכונית שלנו החדשה, האדומה, המדליקה (שאגב, כבר שבוע לא דלוקה). החנינו אותה בחוף, לאחר נסיעה של 16 שעות בלי שום בעיה, ואז היא החליטה שמספיק לה כנראה, ומאז קולה נדם...

בינתיים חיפשנו פה עבודה וגם מצאנו – אנחנו מנצלים את זמננו הפנוי למכירת בשׂמים! כן כן, הנוזל המסריח הזה בבקבוקי זכוכית מסוגננים...
מלבד זה נטע ואני עושים מעור חגורות, עגילים, תיקים ועדיליונים, בתקווה למכור אותם בשווקים קטנים לעבודות-יד. נמכור ונראה.

כמו שגם כתבתי לעופי, יש לי כמה רעיונות גם בשבילכם בנושא. חשבתי לשלוח לכם מכאן חתיכות של ביצי יענים בכל מיני צורות עם חור קטן בקצה. הקליפה קשה וחלקה וניתן לצייר עליה בעזרת צבעים מתאימים ציורים צבעוניים ועדינים, ולעשות מהם עגילים וסיכות ועדיליונים. אנסה לשלוח לכם כמות עם מעט דוגמאות ורעיונות.
פגשתי פה מישהי שגרה תקופה מסוימת בלוטם והיא אמרה לי שיש עכשיו, בתקופת החגים, פסטיבל בכרמיאל. שמעתם על זה? בכל אופן תוכלו, אם תספיקו, למכור שם. יש הרבה חבר'ה צעירים שעושים את זה.

יום למחרת.
אתמול דיברתי איתכם בטלפון. אתם כבר בלוטם. אמא אמרה שהמעבר היה עצוב אבל עבר בשלום, וכולם חמודים ועוזרים.
אני גאה בכם ולא מפסיק להתרגש! אתם שם חוֹוים את המעבר בממשיוּת, אולי עסוקים מדי מכדי להתרגש, אבל אני פה מלווה אתכם בדמיון בלבד.
תמיד כנראה תהיה חסרה לי חוליה – חוליית המעבר. כשאגיע אמצא בית מוכן ומסודר, אבל אחר... בלי שהשתתפתי בהתפתחותו ובהתהוות החיים החדשים סביבו. ודאי ארגיש זר ומוזר...

ואתה עכשיו גם צריך לבנות מחדש חברה והתייחסות אליה ואל הסביבה החדשה שלך. למרות שכמוני ירשת מאבא את הביישנות, אתה יודע שיש לך הרבה מה להציע ושאתה מסוגל לקשור קשרים עמוקים. לאט לאט, חמוד, האנשים החשובים בחייך יגיעו מאליהם. רק תאמין ותתכוון אליהם.

זהו להפעם, אח רחוק.
אני מתגעגע לאיזה טיול ביחד, ומתגעגע לביחד בכלל...

אוהב,
הרן