מכתב למשפחה. ניירובי, קניה.

6.8.1992

משפחתי האהובה,
 [---] חזרנו לניירובי ופגשנו כאן את משה ודפנה. בילינו איתם ביחד מספר ימים ושוב התפצלנו –  הם לספארי ומשם בטיסה לארץ, ואנחנו להר-קניה.
נסענו באוטובוס לעיירה קטנה למרגלות ההר. משם, למחרת, הגענו בעזרת ג'יפ של מקומיים לשער הכניסה לשמורת הר-קניה, חולפים דרך יער-גשם סבוך הטומן בחובו נמרים, בופלו, פילים, קופים ושאר מיני חיות וציפורים אקזוטיות בעלות צווחות ושריקות של ימי בראשית.
השער לשמורה נמצא בגובה 3000 מ' ומשם החל הטיפוס הרגלי, עד הפסגה ברום השמים, הרחק מעל העננים בגובה של כמעט 5000 מ'.

ביום הראשון טיפסנו תוך שהנוף משתנה בהדרגתיות מיער-הגשם לצמחיה של שיחים וקקטוסים אדירים. ככל שעולים בגובה, מתמעטת הצמחייה בכמות ובמגוון.
הקמנו את אוהלנו ליד נחל זורם שיוצר בריכות ומפלים משולבים להפליא בתוך הצמחייה הזאת. בהמשך הנחל גילינו מפל דק וגבוה הניתך לברכה מגובה 60 מ'.

ההליכה בגבהים האלה קשה על-שום מיעוט החמצן באוויר, בעיה שמחריפה כמובן ככל שמגביהים לטפס, מה גם שעל הגב תיק כבד עם ציוד לחמישה-שישה ימים, בקור עז ובלי נקודות הצטיידות בדרך.  
למחרת המשכנו להעפיל, כשהעננים מתחתינו מטפסים אף הם עם התחממותו של בוקר נאה. הצמחייה ממשיכה להצטמצם. עתה נותרו כמעט רק הקקטוסים.
ההרים הסלעיים מזכירים לפעמים את ההרים שלנו, רק הקור, העננים שמתחת, הצמחייה ואגמים קטנים בכחול עז, בירוק ובטורקיז – מזכירים לך שאתה מסיפור אחר...
הגענו למעלה לעמק ובו פטריות סלע קטנות חמודות, ושפני סלע לרוב רובצים בשמש, כאילו זאת המציאות היחידה והמובנת מאליה, מאז ומתמיד...

המשכנו לטפס. הלחץ בחזה גובר, צריך לאסוף את כל ההתפעלות והרבה כוח רצון כדי להמשיך. הגענו לפנות ערב לתחנה האחרונה לפני הפסגה. עמק קטן מוקף בכמה אגמים קטנים. שם ישנּוּ לילה נוסף.

למחרת הוא היום בו נעפיל לפסגה. אדי נשימתנו  שנתלו ביריעות האוהל – קפאו במשך הלילה, וכך גם פני האגם ורסיסי הערפל שעל הדשא, מרבד לבן, נוצץ וקפוא.
קמנו מוקדם כדי להשיג את העננים (שירדו בלילה ויעלו חזרה בהמשך היום). חיממנו בקושי שתייה ודבר מאכל, הסתובבנו קצת באזור לראות את האגמים, קיפלנו את אוהלנו והמשכנו לטפס.

לאחר כמה שעות הגענו לקטע האחרון – התלול ביותר. אין מה לעשות, שגיאה תכנונית של הטבע: הכי גבוה, הכי פחות חמצן, הכי תלול.
קשה לנשום. עולים עשרה מטרים, נאחזים בידיים בסלעים וכמעט ומחליקים, ונעצרים לסדר את הנשימה. ושוב מטפסים, ונעצרים. לבסוף, בנשימה אחרונה ממש –  הגענו לפסגה!
שביל מוביל לתצפית מקצה הצוק אל פתח לוע הר-הגעש, ובתוך הלוע אגמים בטורקיז.
קר כאן. מתחת לאפס. רוח חדה ושלג ראשון.
ממשיכים לבקתה שליד הפסגה ממש, "הבקתה האוסטרית". הגענו לבקתה. את קרבתה מעטרים – איך לא? – אגמון קטן, מערת קרח והפסגה המזדקרת-מושלגת.
כנראה שקצת חליתי ולכן כשהגענו לבקתה נפלתי למשכב קודח מחום, ומקור כמובן...
הטמפרטורה בלילה זוחלת לצידו השני של קו האפס במדחום – מינוס עשר מעלות צלסיוס, כך טוענים.

שוב בוקר. על הפסגה הסתובבנו למלא מים מן האגם הקפוא לתה. את שטיפת הכלים במים האלה, בידיים חשופות, תתארו בעצמכם...
הלכנו למערת הקרח. מי שרואה את זה בפעם הראשונה בעיניו שלו – נדבק. אתה רק מכיר מתיאורים את היופי של הקרח הכחול בתוך המערה. זה אחרת, ויותר! כשרואים את זה.

התחלנו לרדת. ככל שירדנו הרגשנו יותר טוב, יותר קל לנשום.
שוב אגם, הפעם בטורקיז חזק במיוחד. שוב צמחיה. עדיין רק קקטוסים. אחר-כך עוד צמחים, שיחים ומעט פרחים.
ואז התחיל כאב רציני בברך של נטע, וקצת אחר-כך בברך שלי.
אין ברירה. חייבים להמשיך לרדת. וכאילו כדי לחזק את הטענה הזאת – החלה הדרך להיות בוצית. בתחילה רק מעט בוץ בין השבילים והשיחים, ואחר-כך רק מעט שבילים ושיחים בין הבוץ... והברכיים כואבות, מאיימות להתפצפץ. כך זה נמשך – יותר ויותר בוץ, פחות כוח ויותר כאב.
לבסוף הגענו שוב ליער-הגשם. כבר אחר-הצהריים, היער יפהפה עתה. רק שזאת גם שעתם של הבופאלו התוקפניים לצאת מבין השיחים לשתות, ואבוי למי שנקרה בדרכו של בופאלו זועם... ואנחנו נתקלנו! אלא שלמזלנו הוא לא זעם, רק הסתובב ורץ לו הלאה...

לפנות ערב הגענו לתחנה מטאורולוגית, החנייה האחרונה לפני שער היציאה. ולמחרת בבוקר – עוד מספר קילומטרים עד השער, חולפים בתוך היער ההולך ומתעבה, נחל זורם, גשר, קופים בין העצים. פיל נסתר או בופאלו בין הבמבוקים, וציפורים אקזוטיות שורקות בפליאה. הכל ירוק ועשיר.
הגענו. משער היציאה שוב בעזרת ג'יפ לעיירה קרובה, ומשם חזרה לניירובי.

עד כאן סיפור ההר.
מחר, יום שישי, נצא בטיסה ליוהנסבורג, דרום-אפריקה. תתחילו ללמוד מושגים חדשים....

זהו חמודים. להתראות. ותהיו חזקים ושמחים והמון הצלחה בתקופה הקרובה החדשה, הקשה, המרתקת.

אוהב ומתגעגע,
הרן