מכתב למשפחה. ניירובי, קניה

14.7.1992

משפחה אהובה שלי, חמודות וחמודים, כלבים וחתולים,

אני ממשיך את הכתיבה מהמקום שהפסקתי במכתב הקודם, ב"גבעות צֶ'רנגני". בכפר הקטנטן נִאַרְקוּלְיַין התארחנו כשלושה ימים אצל המורה המקומי ראובן, וחיינו עם אנשי הפּוֹקוֹט את חייהם – לומדים סווהילית, יורדים לרחוץ במעיין, מתעוררים לקול פעמוני הַבָּקָר והצאן המשולבים בשירי-דת בשפות הסווהילית והפּוֹקוֹט ששרים ילדי המקום.
הצלילים חודרים בחדווה את גג הקש החרוטי של בקתתנו. שלווה כפרית בפסגות.

המשכנו. כל יום בעל נוף שונה מקודמו. העפלנו לפסגה בעלת צוק אימתני הצופה על העמק. למחרת - ירידה עצומה מרהיבה במשך כל היום. ככל שיורדים משתנה הצמחייה – הירוק נראה אפילו עוד יותר ירוק. לא ידעתי שאפשרי ירוק כל-כך...
עוברים מפלים ונחלים, ג'ונגלים, שדות ובקתות. ואז, לפתע מנגד הרכס שממול, ובקצהו מזדקר שפיץ בודד – הר ה-Koh .

הגענו לפנות ערב לכפר   Tamkal שלמרגלות ההר, חצינו נחל שוצף על-ידי טיפוס על עץ שענפיו מגיעים עד מעבר הגדה שמנגד, (וזו הדרך הרשמית, המוזרה במקצת, לעבור את הנחל...).

יום חדש בטמקל. כמעט סוף הטיול בצ'ארנגני הילס. נותרה לפנינו רק ההעפלה לפסגת Koh .  
נטע, רגלה כואבת, ויתרה על הטיפוס. נדברנו שהיא תיסע משם ברכב עם הציוד אל המקום הקרוב ביותר להר שניתן להגיע אליו ברכב, ואני אטפס בלי ציוד, ארד ואפגוש אותה שם.
ממש לפני שהתחלתי לעלות, פגשנו מיסיונר מנורווגיה שגר עם משפחתו בכפר מצידו השני של ההר. אשתו היא אחות והוא מורֶה, וכעת נסע יחד עם אנה בת השתיים-עשרה, בִּתו החמודה והיפה.
לאחר שיחה קצרצרה הוזמנו אליו, והוחלט שאני אטפס על ההר וארד לכפר, ואת נטע הוא ייקח טרמפ לביתו. חמוד.

התחלתי, אם-כן, לטפס. ההר תלול מאוד (עלייה של כ-1800 מ'). מזג-האוויר נעים, לראשונה ממש חמים, ובדרך שוב נחלים ובריכות קטנות.
פגשתי אי-שם בדרך זקן מקומי, שהזמין אותי לבקתה המשמשת לייצור בירה מקומית מתירס ומאלט. נכנסתי. המקום משמש גם כ"בר", וזו סיבה לעלייה לרגל מכל האזור.
כשלושים כושים שתויים ברמות שונות ובגילאים שונים, מהם גם מספר לא קטן של זקנים עוטי תלבושות מקוריות - בד לגופם, כובע עור עטור נוצות ומתחת לשפתם התחתונה חור ענק, בתוכו נעוצה שן של איזו חיה. גם אוזניהם עטורות חורי ענק שהורחבו. וגם זקנות היו שם, עם עגילי ענק – חגיגה ססגונית לעין.
תמונות לא יכולתי לצלם, משום שהסתבר לי לפתע, כשהעליתי את הנושא, שהייצור של הבירה אינו חוקי. 

המשכתי. בדרך נקרתה בדרכי בחורה מקומית אדיבה ומסוקרנת, שתמהה על ה"מייזונגו" (הכינוי לאדם לבן/זר) שמעפיל כך לבד. היא הזמינה אותי לביתה לבשל לי ארוחה. נעניתי ברצון. מאוד רציתי לראות את אחת מבקתות המגורים מבפנים.
היא, שתינוק קשור לה על גבה ואני אחריה, בישלה  "עוּגָלי" ו"סוּקוּמָוִויקי". שוחחנו קצת בסווהילית קלוקלת, אכלנו, והמשכתי לטפס.

הגעתי לפסגה אחר-הצהריים. הנוף מרהיב. מצפון – ערבות אדירות של ה"קֶריוֹ ואלי", עד האופק (שמקבל משמעות חדשה בגובה 2800 מ'), ומדרום ומערב שרשראות הרי הצ'רנגני. 

כשהתחלתי לרדת מההר לצד השני כבר ירדה חשכה, והבנתי שאת הירידה התלולה של 1800 מ' אאלץ לרדת בחושך, משום שלא היה איתי כל ציוד לשינה או למאכל – מלבד אמונה והתכוונות, ומלבד מזלי. והוא לא איכזב.
בחשכה, מתוך מאות התפצלויות של שבילים בחרתי בדרך-פלא תמיד בנכון (ואין זה מובן מאליו! מאוחר יותר סיפר לי המיסיונר המופתע שאפילו במשך היום, ויחד עם מורה דרך מקומי מנוסה, הוא איבד את הדרך ומצא את עצמו תקוע בסבך, או שהשביל לפתע נסתיים במפל ענק).
לאחר כמה שעות ירידה בחשכה הגעתי לכפר. אותו הכוח שכיוון אותי, הנחה אותי גם בתוך הכפר: חלפתי על פני כל הבתים האחרים ונקשתי בהחלטיות ישר על דלתו של המיסיונר. הם פתחו לי את הדלת המומים.

ואז התחיל הפינוק. חיכתה לי שם מקלחת עם מים חמים (לראשונה בקניה, אחרי שבועיים ללא מקלחת בכלל, מלבד רחצה בנחלים), ומייד לאחריה, על-פי הסגנון האירופאי, ארוחה: מרק ירקות חם, קפה, גבינות, ירקות ופירות טריים (אבוקדו בעיקר), לחם בחמאה, רסק תפוחים קר ועוד ועוד. שערו בנפשכם משמעות שפע כזה לאחר שבועיים של תפו"א, עוּגָלי וסוּקוּמָוִויקי!
המשפחה העמידה לרשותנו בית משלנו, עם מיטה רכה ומרפסת הצופה לערבות ה"קֶריוֹ וואלי". זה היה בהחלט האקורד הנכון לסיים בו טיול הרפתקאות שכזה.

התיידדנו מאוד עם המיסיונר ועם בתו המתוקה, אשר אירחו אותנו בפינוק שכזה לאורך כל שלושת הימים ששהינו שם. דיברנו הרבה מאוד והיווינו אלה לאלה חברה מעניינת. הוא למד מפינו על ישראל והקיבוץ (התעניין מאוד בשיטת החינוך בקיבוץ), ואנו למדנו מפיו על קניה, ושמענו סיפורים על שבטים ומקומות.

כך, למשל, סיפר לנו על שבט קטן ולא מוכר שעדיין חי על העצים ביערות הגשם, ומתקיים בעיקר מדבש וצייד של חיות, ליד מקום שנקרא "אלדורֶת". (נשמע מוכר? "שר הטבעות", אולי, בני-לילית?).
הוא סיפר גם על שבט אחר, קטן ולא מוכר אף הוא, שחי על אי קטן באגם טורקנה. לאנשי השבט אין משום-מה שיניים, וכמעט ואין שיער (הוא מראה בידיו על הפדחת: "ארבע-חמש שערות, כמו להיפו"). והם אכן מתקיימים בעיקר מאכילת תנינים והיפואים, אותם הם צדים בתוך מי האגם! הם שוחים סביבם במעגל ומשליכים בהם חנית קשורה אליהם בחבל, וכך גוררים את הגופה לחוף!
עוד שתי עובדות מעניינות על שבט זה: כשהם הולכים זמן רב מחוץ למים, הם נושאים איתם כלי גדול למים, על-מנת להרטיב את הפדחת ("כך הם רגילים, כמו דגים"). והשנייה: עד בוא האדם הלבן, כך מספרת האגדה, שמר השבט על מספר קבוע של תשעים ותשעה אנשים למשך מאות בשנים – על כל אחד שנולד, אחד אחר מת מסיבה כלשהי, ולהיפך. מעניין, לא?
המסיונר החביב נתן לי חוברת מצויירת עם ציורי התנך, ששלחתי לכם עם גבי. את כתובתו תראו במדבקה שעל החוברת. אם תרצו לכתוב לו מישראל הוא ודאי ישמח מאוד (אנה, אגב, אוספת בולים, ואין לה עדיין של ישראל...).

לאחר שלושת ימי האירוח מארחנו לקח אותנו טרמפ, חזרה לעיירה אשר ממנה נסענו באוטובוס הנה, לניירובי. ומחר - לספארי במסאי מרה, להרפתקאות חדשות...
מי יודע, אולי לאחר-מכן ניסע לחפש את השבטים המוזרים עליהם שמענו...

המשך יבוא.
מקווה שאצלכם הכל טוב ונעים. אוהב ומתגעגע ודואג ומאמין בכם.

להתראות חמודים, וד"ש וחיבוקים לאהוביי.
הרן